מיתולוגיה נשית פנימית: לנה גוברמן בבית בנימיני
לנה גוברמן מציגה סדרה חדשה של פסלי שדות מפורצלן. שדים ושדות נתפסים לרוב כמקור לסבל ולפגיעה עצמית - אך היא רואה בהן גם כוח והגנה, דרך להתמודד עם הפחדים
עמית: הי לנה, בוקר טוב. שלומך?
לנה: אני במצב אמוציונלי. אחרי פתיחת תערוכה אתמול ועוד אחת בשבוע שעבר 😊 פלוס המצב הכאוטי שסביב
עמית: פתיחת תערוכות הן התרגשות שיא. והמצב הכאוטי הוא הגהנום של כולנו והוא עצוב וקשה מנשוא. בואי נדבר רגע על הדברים השפויים שאנחנו כל כך צריכים. ספרי על התערוכות שנפתחו
לנה: תערוכת יחידה שלי בבית בנימיני שנקראת שֵׁדוֹת, פרויקט שעבדתי עליו בחודשיים האחרונים תוך כדי עבודה על פרויקט נוסף. היה סופר מלחיץ ולרגעים חשבתי שאני מאבדת את זה, אבל הפרויקט עומד. היתה פתיחה מרגשת עם הרבה מבקרים שממשיכים לזרום. זה משמח ומרגש ועוד המון רגשות יחד
עמית: רגע לפני שאשאל מה היה הלחץ, ספרי עוד קצת על התערוכה. מה את מציגה בה?
לנה: סדרת פסלים שיצרתי מפורצלן והם התגשמות הפחדים הנפשיים שלי. זאת הדרך שלי להתמודד איתם ואולי אפילו לראות בהם צד חיובי. זהו משל לשבעת הדמונים המיתולוגיים של הנצרות המגלמים את החטאים הכי קטלניים של האנושיות. אצלי אלה שדות שמבחינתי מייצגות חלקים ממני, ואחרי מאבק קשה בהן אני סוף סוף מוכנה להשלים איתן – סוג של מהלך טיפולי 🙂

שֵׁדוֹת, בית בנימיני




לנה: למרות ששדות הן לרוב מקור לסבל ולפגיעה עצמית, אני רואה בהן גם מקור לכוח והגנה. הדמויות הנשיות שאני מפסלת משקפות מיתולוגיה פנימית. אני מנגידה שבע שדות לשבעת השדים שמייצגים את שבעת החטאים על פי הנצרות.
לעומת חטאי הנצרות שעוסקים בחטאי האדם כלפי החברה או האל, השינוי המגדרי בפרשנות שלי ואפיון השדות, מצביעים על חטא הנשים כלפי עצמן והמחיר שהן משלמות, מתבוננות מתוך המטמורפוזה
עמית: וואו. זה סטייטמנט
לנה: לא הייתי קוראת לזה ככה. העבודה הזאת היא חלק מתהליך שאני עוברת בשנים האחרונות של התכנסות, ועבודה מעמיקה יותר עם עצמי תוך ויתור על כלי עבודה דיגיטליים. משהו במגע בחומר נותן לי גישה ישירה לרגש, הדימויים צצים בלי מחשבה וניתוח שכלתני, הפירוש מגיע אחר כך
לעומת חטאי הנצרות שעוסקים בחטאי האדם כלפי החברה או האל, השינוי המגדרי בפרשנות שלי ואפיון השדות מצביע על חטא הנשים כלפי עצמן והמחיר שהן משלמות, מתבוננות מתוך המטמורפוזה
עמית: ספרי על הרקע שלך. איך הגעת לשלב הנוכחי?
לנה: אני מאיירת, למדתי תקשורת חזותית בבצלאל. נגעתי בהרבה ענפים של איור: איור ספרים וספרי ילדים, עיצוב דמויות ורקעים לאנימציה, ארט דיירקשן. במקביל גם פיסלתי. פרויקט הגמר שלי בבצלאל היה איור תלת־ממדי, דיוקנאות מפוסלים של בנות זוג של גברים דומיננטיים לאורך ההיסטוריה.
הפרויקט הגדול האחרון שלי היה ניהול אמנותי של הסרט ״איפה אנה פרנק״ שביים ארי פולמן. זה היה פרויקט מדהים אבל גם מאתגר ומורכב. אחריו חיפשתי מקום שקט, להיסגר בסטודיו וליצור רק עבורי. אז חזרתי לפיסול.
לפני כעשר שנים, חברתי פוגי נעים הכירה לי את הקרמיקה והתאהבתי. חיכיתי להזדמנות להתנסות בפיסול קרמי, ואחרי שהסרט הושלם ההזדמנות הגיעה
עמית: קרמיקה זה החיים. איך הגיעה התערוכה בבית בנימיני?
לנה: לספר את הגרסה הקצרה או הארוכה?
עמית: מה שנראה לך הכי מרגש. אנחנו אוהבים להתרגש
לנה: גם אני :). עברתי מסע בשנתיים האחרונות. אני חייבת יעד כדי ליצור, בהתחלה זו היתה תערוכה של לה קולטור שהשתתפתי בה במרכז עמיעד, עם סדרת פסלים קטנים שקיבלו הד גדול ותגובות מעולות ומרגשות, מה שנתן לי דלק להמשיך.
מתברר שבאותה תערוכה ביקרה מרסל קליין, המנהלת האגדית של בית בנימיני, ובדיעבד אני יודעת שהיא סימנה אותי. אחר כך ובהמשך לראיון שרעות ברנע עשתה איתי למגזין ״טקסטורה״, היא גם יזמה מפגש ביני לבין מרסל. הגשתי הצעה לתערוכה והתקבלתי
עמית: מה הצגת בלה קולטור?
לנה: יצרתי פסל בסיסי של ילדה עומדת, שהוא אני בגיל שש, ועליו הוספתי אלמנטים מפוסלים ודו ממדיים בציור, שבהם בא לידי ביטוי המפגש בין האיור לפיסול. עבדתי חודשיים בקצב אינטנסיבי. כדי לחסוך זמן החלטתי לעבוד עם אוביקט יצוק כבסיס.
בתערוכה הנוכחית היה מאתגר אפילו יותר. הממדים היו יותר גדולים ולא היה לי הרבה ניסיון עם פורצלן. בשונה מהפעם הקודמת, הפעם עבדתי בבניית האוביקט ולא ביציקה. קיבלתי תמיכה משתי האוצרות הנפלאות שלי רעות רבוח ושלי שביט, אמניות קרמיקה בעצמן
עמית: פורצלן הוא חומר מפונק. לקחת אתגר גדול
לנה: נכון. אבל רק ככה אני מרגישה שאני לומדת
חוויות ילדות והתבגרות
עמית: מה התערוכה השנייה שנפתחה לך?
לנה: ״בין המסכות״ בגלריה ביתא בירושלים – תערוכה שיזמה האוצרת ליטל מרקוס מורין כחלק מפסטיבל אאוטליין. הפסטיבל נפתח השנה בציון המאבק באלימות נגד נשים, וזה גם הנושא של התערוכה שלי. אני מציגה בה סדרת עבודות שיצרתי במשך השנתיים האחרונות שקשורות לחוויות הילדות וההתבגרות שלי.
ליטל הרגישה שזו עבודה שיכולה לשקף את הנושא ויחד עם אוסי ולד וארז גביש יצרנו תצוגה שמספרת סיפור מורכב, אבל לדעתי גם אופטימי. אני מחכה במיוחד לתגובות מנשים נפגעות אלימות שאותן ליטל ראיינה, ואמורות לבקר בתערוכה

בין המסכות, גלריה ביתא



עמית: את עושה משהו נוסף על האמנות? ואשאל הכי ישראלי – את מתפרנסת מהאמנות שלך?
לנה: הייתי רוצה לעסוק רק בקרמיקה, ובשביל זה אני חייבת להתפרנס ממנה. הייתי אופטימית עד שהתחילה המלחמה. בינתיים אני ממשיכה לעסוק באיור. הסיבה שהיה לחץ כל כך גדול בחודשיים האחרונים היא כי עבדתי במקביל על פרויקט נוסף עם ארי פולמן.
מאז שהתחילה המלחמה לקחתי גם חלק בשני פרויקטים המספרים את סיפור תושבי הדרום שנחטפו – שיתפתי פעולה עם איתי אנגל בכתבה לעובדה ויצרתי שני פרקים לסדרה ״תשמעו סיפור״ שמשודרת בכאן 11
עמית: לעבוד עם ארי פולמן וגם עם איתי אנגל זו תהילה בזכות עצמה. את כבר בדבר הבא?
לנה: מתכוננת לדבר הבא, ובינתיים נחה 🙂
עמית: את רוצה להגיד לנו עוד משהו?
לנה: אני מרגישה שמצאתי את השפה שלי דרך החימר, זה כנראה מה שחיפשתי ולכן בעבודה שלי כמאיירת שיניתי סגנונות והתנסיתי במדיומים שונים לעיתים קרובות כל כך. אני ממש נהנית וזה כנראה מה שנותן לי כוחות בתקופה הזו. אשמח שתבקרו בתערוכות
לנה גוברמן | שֵׁדוֹת
אוצרות: רעות רבוח ושלי שביט
בית בנימיני, העמל 17, תל אביב
נעילה: 28.12














