הרן כסלו מצייר סיפור אמיתי וחשוף, חרדות והרבה עצב

חגית: מה שלומך הרן? שבוע אחרי הפתיחה (המרעישה!) של תערוכת היחיד החדשה שלך ״תולה את החשיכה״ בגלריה זימאק

הרן: הי חגית, הרוב בסדר. האמת חשבתי שזה יהיה לי יותר קל. בדרך כלל בתערוכות יחיד שלי אני ממש בטוב, זה כמו סוף של משהו – סוף של תקופה וזה טוב לי ונותן לי איזה time frame

חגית: והפעם?

הרן: הפעם הרגשות יותר מעורבים. מצד אחד עבדתי על התערוכה הזאת המון וזה כיף שזה על הקיר ויש את הנקודת ציון בזמן הזו. מצד שני זה לא פשוט לי, אני לא יודע עדיין לשים את האצבע על למה בדיוק.

יש תחושה של עצב גדול שהסיפור שלי מה־7.10 ועד היום תלוי ככה על הקיר. פתאום זה נראה לי קשה ו״בפנים״. אני כן מאוד מרוצה מהתוצאה. אני חושב שזו התערוכה שלי שאני הכי אוהב. יש בה משהו מאוד שלם. יש שם סיפור קוהרנטי ואני מרגיש מאוד שלם איתה

חגית: אני חושבת שזה מסוג הרגעים שאין דרך טובה לעבור אותם. מסביב, או בעיניים עצומות ובריצה, או במבט מפוכח והשתהות – זה תמיד יתפוס אותך לא מוכן. מתי הייתה תערוכת היחיד הקודמת שלך?

הרן: הייתה לפני כשנה את התערוכה בעין חרוד, של ציורים שהצלתי מהסטודיו אחרי ה־7.10. ולפני זה הייתה לי תערוכת יחיד בזימק, אני חושב שהיא נקראה ״מתכון לנוף״, והיא עסקה בנוף המורכב של הגבול והחרדות שלי סביבו

חגית: ואיזה מרחק עברת מהנוף המורכב של הגבול לפני, ואחרי 7.10

הרן: זה לא כזו דרך ארוכה בעיני – עד ה־7 תמיד הייתי מצייר את הדרך לגבול באופן פיזי ונפשי. ועכשיו ציירתי את הדרך שלי בתוך היום הזה וממנו

חגית: בעיניך אין כזה הבדל בין החרדות שלפני והמציאות שאחרי?

הרן: בוודאי שיש. עד ה־7.10 ציירתי את החרדות שלי מ״מה יהיה״. אחרי ה־7.10 אני מצייר את הזכרונות שלי. זה שניהם חרדות אבל מזווית שונה

חגית: איפה אני מוצאת אותך עכשיו, לראיון?

הרן: אני בהפסקה, בעבודה (אני עובד כמנהל מוצר בסטארט־אפ. זו העבודה השנייה שלי, מלבד הציור

חגית: אתה נהנה מחלוקת הזמן בין דברים ״חיצוניים״, קונקרטיים, לעבודה בסטודיו, שמוציאה את החומרים הכי כמוסים?

הרן: לא יודע עם ״נהנה״ זה המילה. אני עושה את שניהם מכמה סיבות: 1. כי לאמן בארץ באופן אוביקטיבי קשה מאוד להתפרנס רק מאמנות. 2. כי אני מאמין שבתפיסה שלי את האמן המודרני זה חושב לחיות את החיים הרגילים עם כל הסטרס וזה יהיה חלק מהעשייה שלו גם בסטודיו

שמרתי בקנאות על כל העבודות כי זה הסיפור שלי. היה אספן שקנה עבודה לפני שנה, ואמרתי לו שרק עוד שנה־שנה וחצי אתן לו אותה. ידעתי שאני רוצה מתישהו – כשארגיש מוכן – להציג את הסיפור שלי בשלמותו

חגית: בוא נחזור רגע למה שקורה לך מאז הפתיחה, ואולי אפילו קודם – בחירת העבודות, התלייה, הפתיחה – היה סטרס יותר מהרגיל, לנוכח החומרים הקשים?

הרן: זה הרבה שאלות (-:

חגית: ועוד עצרתי את עצמי

הרן: בואי נתחיל מהראשונה – בחירת עבודות… לא היתה כזו.

שמרתי בקנאות על כל העבודות כי זה הסיפור שלי. היה אספן שקנה עבודה לפני שנה, ואמרתי לו שרק עוד שנה־שנה וחצי אני אתן לו אותה. למה? כי ידעתי שאני רוצה מתישהו – כשארגיש מוכן – להציג את הסיפור שלי בשלמותו

לשאלה השנייה: סטרס – כן. אחלק את זה לשניים תמיד יש לי סטרס נורא גדול לפני תערוכות, כי כשאני עובד בסטודיו ממש ממש ממש לא אכפת לי מה חושבים על העבודות שלי. אני רק רוצה להיות כן ולעשות את הדבר הכי מדויק, שישקף את הרצון שלי ואת התחושות שלי. אבל אז שאני משחרר את זה החוצה – לתערוכה, לקהל – אני בלחץ נוראי, של האם זה בכלל יקבל הכרה. אני ממש לא יודע וזה מאוד מלחיץ אותי.

דבר נוסף זה הסטרס לפני התערוכה הזאת ספציפית, כי ידעתי שזה עשוי לפתוח פצעים שהתחילו להגליד. הפצעים שלי עוד לא החלימו ואני עוד לפעמים קצת מדמם. והאמת שפה זה עשה לי רע מאוד, ולאחרונה (מאז פתיחת התערוכה) אני בתקופה פחות טובה

חגית: הציורים השתנו? כמות הצבע? רמת העצבים שהם טעונים בהם?

הרן: אני חושב שכן. אני לא חושב על זה כשאני יוצר. זאת אומרת שאני לא מגיע לסטודיו ואומר לעצמי ״בוא נעשה משהו חדש״. אני צייר ואני מצייר, והציור מתפתח לאורך השנים בצורה לא לינארית

חגית: אני יודעת שאתה יוצק לתוך הבד את כל הכעס, עצב, אבל, חרדה. זה משתקף גם בטקסטים – בכותרות הפואטיות, שלטעמי הציורים לא נראים אותו הדבר בלעדיהן

הרן: אם אני בכל זאת מסתכל על ״השוני״ אז הוא כן קיים. עבדתי עם פחות צבע בחלק מהעבודות ועם בדים יותר חשופים. אולי כי הרגשתי מאוד חשוף בסיטואציה שציירתי. וגם הרגשתי לפעמים שאני סוגר את העיניים אז אני מצייר את הסיטואציות מתוך הממ״ד על הקיר של הבטון. ואז הבד היה בשבילי כמו קיר בטון שציירתי עליו משפטים ומחשבות מהיום ההוא.

הבטון בכלל הפך למוטיב חוזר ויצרתי אבני בטון שעליהם ציירתי. משהו בבתים השרופים שלנו שנותרו כמו מפלצות בטון שרופות, הרגיש לי כמו משהו שצריך לצייר עליו.

עבדתי עם פחות צבע בחלק מהעבודות ועם בדים יותר חשופים. אולי כי הרגשתי מאוד חשוף. הרגשתי לפעמים שאני סוגר את העיניים אז אני מצייר את הסיטואציות מתוך הממ״ד על הקיר

וגם היה לי עניין הפעם עם אבנים. משפחה של חברים טובים שלנו שנרצחה, שמה היה משפחת אבן. ממשפחה של שני הורים וארבעה ילדים נותרו שני הילדים הקטנים. זה היה לי מאוד קשה והרבה פעמים הרגשתי שמוטיב האבן חוזר.

יש גם משהו באבנים ששמים על קברים. שהחיים שמים אבנים על המתים, וגם זה התחבר לי למשהו ילדי של ציור על אבנים, שמסמל עבורי סוג של תמימות של תקווה של חיים. אז יצרתי אבנים מבטון וציירתי עליהן.

בנוסף היה לי עוד מוטיב חוזר בעבודות – לפרק חלקים מעבודות שעשיתי לפני ה־7 ולחבר אותם וליצור מתוך ההריסות והשרידים הללו עבודות חדשות. אני חושב שבכמעט כל הציורים החדשים יש חלקים מציורים ישנים, כי מי בכלל יודע לצייר את הנוף החדש הכאוטי־האסוני הזה, בלי שרידים של מה שהיה לנו פה? הכול התפרק ועוד לא ברור איך הוא יתחבר. אבל בטוח שזה יהיה מחלקים מהנוף שהיה פעם

חגית: יש אומץ וכנות בהחלטה שלך להציג, להיות חשוף, לאפשר לאנשים לחלוק איתך משהו מהמשא המאוד אישי הזה. אני מלווה את הציור שלך מפרויקט הגמר בשנקר (לפני כמעט עשור) ורואה את ההתפתחות הזו, באופן מובהק ומרתק. הציורים שלך מאז ומתמיד היו גדושים, אקספרסיביים וטעונים בחומר – פיזי ומטאפורי. אבל הפעם זה עולה על גדותיו.

אפשר להבין את רמת ההתשה (גם היא, פיזית ורגשית) שאיתה אתה מגיע לפתיחה. זו תערוכה מאוד חזקה. כואבת. מדממת. זה עובר בעוצמה מהעבודות. והנה – זה כן התקבל ואנשים מתחברים לעבודות – ואני משערת שגם אליך אישית, כי חשוב להם. אתה מרגיש שזה מציף? זה גם טוב? זה יוצר עומס רגשי נוסף – אבל מהצד הטוב?

הרן: זה מרגיש טוב שזה מקבל הכרה. אין בזה בכלל ספק. והמון תודה על המילים החמות – זה ממש לא מובן מאליו שאנשים מתחברים לעבודות שלי. אני לא יודע אחרת – אם אני עושה אמנות כנה, אז אני גם מציג אותה כך – עירום וחשוף

חגית: לכן זה אמיץ, בעיניי. ואפילו נדיב – כי אתה מרגיש אולי מבודד בכאבך, אבל החברה הזו שמקיפה אותך, כולם כאובים בדרכם, ורוצים להרגיש את השייכות הזו. או להרגיש שהם מצליחים להתחבר למישהו

הרן: אומץ זה משהו שמוביל אותי ואני לא מכיר משהו אחר. זו הדרך שלי להיות בעוצמה ובכנות. אני מנסה לא לעסוק בכאב של אחרים יותר מדי כי זה מסוכן מדי.

ובהמשך לזה שאנשים מתחברים ושהעבודות מדברות אליהם – אז כמובן שזה בצד הטוב, אבל אני גם קצת בוחר להתנתק עכשיו, אחרי שהתערוכה נפתחה ומציגה, בשביל להמשיך ללכת עם הפנים קדימה

חגית: מה בתוכנית?

הרן: אין תוכנית. אני עושה את מה שתמיד עשיתי, כולל מיד גם אחרי ה־7. אני הולך לסטודיו ומצייר. מה שכן אני מקווה שאצליח להגיע לתערוכה מוזיאלית משמעותית, בארץ או בעולם, זה חלום שלי ואני מאוד מקווה שאזכה להשלים אותו מתישהו בחיים האלו

חגית: נעמה ריבה פרסמה בהארץ את הידיעה שכל העבודות נרכשו בערב הפתיחה (חוץ מאלה שקודם). קשה לך להיפרד מהעבודות?

הרן: בכלל לא. הלוואי ולא תישאר לי אף עבודה לעולם. כשאני מרגיש מוכן והן יוצאות כפרקים באיזה סיפור שלי, אז אני סיימתי איתן ועכשיו הן בידיים של הקוראים

חגית: אהבתי את הדימוי של הסיפור והקוראים. אתה בעצם נכנס עכשיו לאיזה ״דף חדש״

הרן: ״דף חדש״ גם כן וגם לא. כן, כי הסטודיו שלי ריק ואני יכול להתחיל ״פרש״. אבל איכשהו מהנסיון שלי, זה תמיד מתחיל מהנקודה האחרונה ולא משנה כיוון

חגית: ובכל זאת, בכל תערוכה ובכל מפגש של העבודות עם קהל – יש אנרגיה שונה. אז אני מקווה שהפרק הבא יפתיע לטוב

הרן: אמן

---

הרן כסלו | תולה את החשיכה
אוצר: ירון הרמתי
גלריה זימאק, ה׳ באייר 68, תל אביב
נעילה: 14.2