שוברת, מפרקת, מרכיבה: ענת גולן בגלריה B.Y5

עמית: בוקר טוב ענת. מה שלומך?

ענת: בוקר אור, ימים טרופים לגמרי: הכל מעורבב ורעוע, הממשלה, הצבא, הדת, החברה… מגמות שהתחילו בשנים האחרונות והגיעו לשיא עם אירועי ה־7 באוקטובר. אני כותבת בלב כבד שאם זה לא במגמת שיפור – כנראה שזה מחמיר

עמית: כן, מסכימה איתך. אבל בואי נעבור לנושאים שמשמחים אותך ואת כולנו קצת יותר, התערוכה החדשה שלך

ענת: נכון: בימים אלה מוצגת תערוכת היחידה שלי ״אותות ומופתים: סמלים לאומיים בעידן פירוק הזהות הישראלית״, שאצרה לימור יוסיפון גולדמן בגלריה B.Y5 בתל אביב. התערוכה מורכבת מתכשיטים ואוביקטים שיצרתי בשנים האחרונות, לצד גוף עבודה חדש ומשמעותי. העבודות נוגעות במצב הרגיש והכואב שמקיף אותנו כישראלים החיים פה בארץ

עמית: אני אוהבת שאת אומרת ״תערוכת יחידה״, מאמצת. אילו תערוכות היו לפני? איפה ועם מי הצגת?

ענת: התערוכה הקודמת שלי ״קלמבור: מילון לצורפות עכשווית״ נערכה ב־2021 במסגרת הביאנלה של ירושלים. היא עסקה בשפה העברית כגשר בין מלאכת הצורפות לחיים עצמם. מושגים בעלי כפל משמעות כמו ״רידוד״, ״הרפיה״, ו״כבישה״, שנושאים ערך טכני־מקצועי בצורפות ובו בזמן משמעויות לשוניות נוספות, קיבלו ביטוי חומרי וצורני המשלב בין שניהם ויוצר אוביקטים חדשים. התערוכה היתה שיא של שיתוף פעולה בין האקדמיה ללשון העברית, בצלאל והביאנלה של ירושלים והיא הוצגה בבית המקורי של אליעזר בן יהודה בירושלים, מחייה השפה העברית. היה מדהים

ענת: בנוסף, השתתפתי בתערוכות קבוצתיות רבות וטובות. עד לא מזמן בתערוכת ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון (באוצרות יובל סער וליאורה רוזין), בביאנלות האחרונות לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל ועוד.

התערוכה הנוכחית נרקמה כהמשך לתערוכה הקודמת, כשמצע הגידול ליצירה החל מהתבוננות על המתחים המתגברים בחברה הישראלית. כשלימור ואני הגשנו את ההצעה לגלריה, לא יכולנו להעלות על דעתנו עד כמה הנושא יהיה רלוונטי ומורכב אחרי ה־7 באוקטובר

עמית: באיזה אופן?

ענת: דרך פירוק, שבירה והרכבה מחדש של הסמלים הלאומיים והצבאיים המוכרים, התכשיטים והאוביקטים מציפים שאלות על שייכות, זיכרון קולקטיבי ועל האתוס הישראלי שהתערער. סמלים לאומיים כמו בן גוריון, המנורה, משכן הכנסת, הדרגות הצבאיות ועוד, עוברים שיבוש צורני וחומרי ומקבלים משמעות אירונית וערכית חדשה. התכשיט, המשמש באופן מסורתי כאמצעי לביטוי אישי, כנשא של זיכרון, כסמל למעמד, כסמן פוליטי או כאות גבורה, מקבל תפקידים חדשים בעידן של היעדר קונצנזוס

התכשיט, המשמש באופן מסורתי כאמצעי לביטוי אישי, כנשא של זיכרון, כסמל למעמד, כסמן פוליטי או כאות גבורה, מקבל תפקידים חדשים בעידן של היעדר קונצנזוס

עמית: פרטי קצת יותר על התכשיטים עצמם – על הנראות שלהם, על הסמל המקורי וכיצד פורק

ענת: שיתוף הפעולה ביני – כצורפת, לבין לימור – כאדריכלית ואוצרת, אפשר דיאלוג חדש ופורה שמותח קו בין התכשיט האישי והאינטימי לבין המרחב הציבורי־חברתי הגועש. אחת העבודות, לדוגמה, מבוססת על צמיד הצ׳ארמס המסורתי, צמיד שעליו נהוג לתלות מזכרות סנטימנטליות וקמעות. על צמיד זהוב וכבד תליתי 21 קמעות – ״ארונות״ קטנים (המוכרים לרוב כדרגת קצונה בצה״ל).

ה״ארון״, המכונה כך גם בשל דמיונו לארון קבורה, מקבל חזות מצועצעת ובלינג מושך. אבל כשמתקרבים, נדמה שצופים בחלקה הצבאית בהר הרצל. עצוב וכואב, אבל גם משקף את המציאות. העבודה הזו מוצגת לצד גורמט ״חי״ ענק, שעשוי כולו מעץ זית מקומי ומדגיש את הכוחות המנוגדים הפועלים היום בשטח.

עבודה נוספת היא סדרה של מדליות שעליהן מופיעות דמויות איקוניות ואתרים ממלכתיים כמו הרצל, בן גוריון, הכנסת ועוד. המדליות המגיעות כמוצר רדי־מייד עשוי כסף, ועוברות רידוד והשטחה במתודות צורפותיות. צורתן מתעוותת והן מאבדות באופן הדרגתי את ההטבעה שעליהן. בהתאמה – הן גם מאבדות ערכן הסימבולי והערכי.

על אף העבודות הרבות, כ־25 מהן, המצביעות על השבר המתרחש כיום, יש בתערוכה גם הצעה לאיחוי (זהירות, ספויילר!)

עמית: איחוי? מעודד. ספרי על זה

ענת: במרכז החלל מוצבת בריכת משאלות, שמרפררת בצורתה לכיכר עיר או מרכז התכנסות ציבורי (כיכר החטופים לדוגמה). המבקר בתערוכה יכול להטיל לתוכה מטבע ייחודי שעוצב למטרה זו, ולהביע בליבו משאלת לב בתקווה לימים טובים יותר במדינתנו היקרה. הטלת המטבע תאפשר רגע של הצהרת כוונות, מהאישי הכואב, לתפילה, לימים של איחוי וריפוי

עמית: אמן שתגיע כבר התקווה ואולי מכאן יבוא גם איחוי. בואי נמשיך: מה היתה החלוקה בינך לבין לימור?

ענת: עבדנו יחד על הצורה ועל התוכן של התערוכה. הליווי האוצרותי של לימור ונקודת המבט האדריכלית שלה עוררה אותי שוב ושוב להרים את הראש משולחן הצורפות ולהתבונן על המתרחש סביבי: על המרחב הציבורי, על מבנים ממלכתיים הקורסים לאיטם (באופן סמלי) ועל מקומו של התכשיט כאמצעי לנקיטת עמדה והצהרת כוונות. התהליך ביננו היה פורה והדדי בצורה מעוררת השתאות.

לצד העבודות בתערוכה החלטנו להציג גם אוביקטים נבחרים מתוך האוסף של מוזיאון ״מורשת צאן ברזל״ בצאלים. האוסף מאגד בתוכו מבלטים (שטאנצים), מדליות וסמלים שיוצרו בבית המלאכה הירושלמי ״קרצ׳מר״ עוד לפני קום המדינה (!). הדוגמאות שבחרנו לשאול הן עדות חומרית ועיצובית שליוותה את האתוס הישראלי עד לשנים האחרונות, והיוו השראה לחלק גדול מהעבודות החדשות.

לימור היא הראשונה שאני מתייעצת איתה כשיש לי איזו התלבטות בנוגע לעיצוב של פריט. בתור מי ששומרת על הנרטיב הקוהרנטי של התערוכה, היא זו נותנת לי את הפרספקטיבה בנוגע לתמה הכללית ולהלימה עם העבודות האחרות. אמנם בסוף ההכרעה היא שלי, אבל זה תענוג לנהל את השיח הזה בקול רם

עמית: האוביקטים ממוזיאון ״מורשת צאן ברזל״ בצאלים, עומדים בזכות עצמם? לא עוצבו תכשיטים בהשראתם?

ענת: אחרי התלבטות, קיבלנו החלטה שהאוסף הארכיוני המייצג את ישראל ההיסטורית, ה״יפה״, יוצג בנפרד מהעבודות החדשות, זאת על אף שהביקור במוזיאון בצאלים היה השראה משמעותית בתהליך. בחרנו לסמן ולבודד את הערכים שהאוסף מייצג, כקונטרה לביטויי השבר השונים בעבודות וכמעין פנינה נוסטלגית־סנטימנטלית, שאליה עוד אפשר לשאוף ולייחל

עמית: עבדת עם לימור גם לפני?

ענת: לא עבדנו ביחד לפני, אבל הכרתי את עבודות האוצרות שלה והרגשתי שהיא הכתובת הנכונה עבור הרעיון לתערוכה הנוכחית

עמית: את כבר בדבר הבא?

ענת: הסטודיו שלי, ״תכשיטיזם״ (תכשיט + אקטיביזם), ממוקם בכפר אבו גוש הפסטורלי בהרי ירושלים. פה אני מלמדת ויוצרת. החלום שלי הוא לשלב עשייה חברתית עם צורפות. לתכשיט עכשווי יש כוח עצום בעיני, בדיוק בגלל שהוא יושב על התפר שבין האישי והפרטי לציבורי והחברתי. התכשיט מאפשר מפגש בלתי אמצעי עם אנשים שונים, דעות ועמדות שונות ומייצר הידוד (אינטראקציה) בלתי צפויה

עמית: הלוואי שמאנשים שמאמינים בעקרונות האלו תבוא הישועה ונחזור (או נעבור) לחיים של שפיות

ענת: אמן ואמן

עמית: רוצה להגיד לנו עוד משהו?

ענת: שאני נוטה להאמין שהאכפתיות ואהבת המדינה הזו היא ה־מכנה המשותף בין כולנו. מי ייתן ונצליח לבנות גשרים חדשים ביננו כלפי פנים וחוץ. יצא לי קיטש אבל לא נורא, ככה נראית תקווה

עמית: אני איתך בכל ליבי

---

ענת גולן | אותות ומופתים
אוצרת: לימור יוסיפון גולדמן
גלריה B.Y5, בר יוחאי 5, תל אביב
נעילה: 3.5