דרך אגב // צריכים עזרה בלרמות מישהו?

צ׳אנינג רוי לי, צעיר אסיאתי נאה בן 21 מאוניברסיטת קולומביה, הגשים לא מזמן את החלום הרטוב של כל מי שנאלץ לעשות מבחן בית בתהליך קבלה לעבודה: מערכת ה־AI שפיתח, Interview Coder, עוזרת למתכנתים לרמות באלגנטיות את החברות שמתעקשות לברר עם איזה סט כישורים הם מגיעים לעבודה.

כיום מבחנים מהסוג הזה מתקיימים בעזרת תוכנות מעקב שמאפשרות לבוחנים לראות כל מה שקורה במחשב של המועמד. ״מפצח הראיונות״ שפיתח לי הוא סוכן AI שפועל על המחשב מבלי להיחשף, ועוזר למועמד לענות על כל השאלות ברהיטות ובידענות מפתיעות. במסגרת קמפיין הקידום של המיזם, לי אפילו תיעד את עצמו מרמה את דרכו למשרה חביבה באמזון – וכתוצאה מכך נאלץ תוך זמן קצר לנשור מהאוניברסיטה שהחלה לפשפש במוסריות ובחוקיות של מעשיו. 

אבל חלפו הימים שבהם אוניברסיטאות עטויות קיסוס מחליטות מה מוסרי ומה לא. מה שקרה אחר כך היה צפוי: לי והשותף שלו גייסו 5.3 מיליון דולר, והשיקו את CLUELY, מערכת שמבטיחה לעזור לצרכניה ״לרמות בהכל״ – מראיונות עבודה, פגישות עסקיות ושיחות מכירה ועד סיטואציות חברתיות. 

הפרסומת של המיזם בכיכובו של לי, שהתפוצצה השבוע באינטרנט וקיבלה יותר מ־12 מיליון צפיות מבלי להשקיע אפילו דולר אחד בפרסום, מציגה אותו בדייט במסעדה, מנסה לשכנע את בת הלוויה שלו שהוא בן 30, תוך שימוש במידע ובעצות שקלולי מספק לו כדי לגזלט אותה בזמן אמת ולעשות לה מניפולציות ברמה גבוהה עד בינונית. 

בתבונה שיווקית רבה לי בחר לסיים את הפרסומת כשבת הזוג תופסת אותו בשקריו. היא מגלגלת את עיניה בייאוש והולכת מהמקום כאילו הסתבכה עם פעוט שובב, ולא עם גבר שמשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי ליצור מניפולציות רעילות. בעידן החדש, מצהיר לי במניפסט שפירסם באתר החברה, שימוש כזה בבינה מלאכותית הוא כל כך בסיסי עד שזה יהיה מטומטם לא להשתמש בה: זה כמו לנסות לפתור ביד משוואות מסובכות שמחשבון פותר בשניות. ״תתחילו לרמות״, הוא מפציר בקוראים ובצרכנים שלו, ״כי כשכולם ישתמשו ב־AI – זאת כבר לא תהיה רמאות״. 

הטיעון של לי יכול היה להיות מאוד משכנע, אלמלא הפרסומת כולה היתה סוג של רמאות. במציאות, הכלי שפיתח בכלל לא עובד בסיטואציות פנים אל פנים, ואין לו ממשק מציאות מרובדת כפי שרואים בסרטון. אבל לעובדה שפרסומות לא ממש מתיישרות עם המציאות אנחנו כבר רגילים.

ההצלחה הוויראלית העצומה של הקמפיין מלמדת כמה הציבור צמא לנראטיב שימסגר את מהפכת ה־AI והמקום שלה בעולם באופן ברור וקל לעיכול. בעוד העולם מתחיל להשתנות במהירות סביבנו, המיינסטרים מחפש נואשות תשובה ברורה לשאלה מה הטכנולוגיה הזאת תעשה לנו. 

בעידן החדש, מצהיר לי במניפסט שפירסם באתר החברה, שימוש כזה בבינה מלאכותית הוא כל כך בסיסי עד שזה יהיה מטומטם לא להשתמש בה: זה כמו לנסות לפתור ביד משוואות מסובכות שמחשבון פותר בשניות

הנקודה היא שכשלי מדרבן אותנו להתחיל לרמות, הוא מדמיין את עצמו כרמאי – ולא כקורבן של רמאים אחרים. אולי זה מה שהופך את החזון שלו לקוסם כל כך בעיני רבים. בקמפיין החדש, לי אומר שהבינה המלאכותית תשחרר אותנו מכל מגבלות החברה, שבעידן החדש מותר להגיד ולעשות הכל כדי לתמרן אחרים.

מתברר שבמקביל לניסיונות שלהן ליצור אינטליגנציה סופר־אנושית, חברות ה־AI הגדולות מנסות באופן פעיל גם לעצב את הרגשות שלנו כלפי הטכנולוגיה שלהן. כש־OPEN AI השיקה את מנוע יצירת התמונות שלה ב־2021, למשל, בכירי החברה כבר היו מודעים לסכנות שהכלי החדש מציב לאנושות – מפייק ניוז וסילוף של מדע והיסטוריה, ועד הפרת זכויות יוצרים המונית ונישול אמנים ממכלול היצירה שלהם. 

אז מה עושים? הפתרון שלהם היה גאוני: הם פשוט קראו לכלי DAL-E. המחווה לאמן הסוריאליסטי הידוע שירתה שתי מטרות: היא גם תייגה את התמונות שהמנוע מייצר כ״סוריאליזם״ לא מזיק שרחוק מהמציאות שלנו, וגם הדגישה את היצירתיות של המערכת כדי להרחיק את המחשבה מזכויות יוצרים. וזה עבד מדהים – המיינסטרים התקשורתי התהפנט מכורסאות האבוקדו, וחלף זמן רב עד שמישהו התחיל להתעניין בסכנות הממשיות שתמונות מג׳ונרטות יביאו. 

בשיווק של chatGPT ושאר מערכות השפה הגדולות, האסטרטגיה היתה הפוכה: סם אלטמן ושאר בכירי התעשייה הסתובבו בעולם ודיברו על הסכנות הקיומיות שאינטליגנציה על־אנושית מציבה לאנושות. לפתע הסיפור על מערכת הבינה המלאכותית שהופכת את היקום כולו לערימה של מהדקי נייר, סופר שוב ושוב במטרה אחת: להמחיש לציבור את הפוטנציאל העצום של המערכות הדי מוגבלות שפותחו עד עתה. הסכנה המדומינת הפכה – בתוך ראשנו – את הצ׳אט ההזוי שמנסה לחזות את המילה הבאה לכלי מסוכן מאין כמותו, ששווה הרבה יותר ממה שהוא מסוגל (בינתיים) לעשות.

אז לא ברור מה יעלה בגורל החברה של לי, ואם אי פעם הוא יצליח להגשים את החזון הלא נעים שהוא מצייר בפרסומת שלו, אבל דבר אחד בטוח: העולם עדיין צמא לסיפורים חדשים על AI – והסיפורים האלה שווים הרבה מאוד כסף.

מרק עוף לחשבון הבנק

סדרת ספרי Chicken Soup for the Soul, שהחלה לצאת בשנות ה־90, היתה בשלב מסוים פופולרית יותר מהתנ״ך. אלה היו סיפורים מחממי לב על אנשים שהתמודדו עם קשיים והתגברו עליהם באופן מעורר השראה. 

לדוגמה, הסיפור על הילד שמגיע לבחור כלבלב בחנות חיות, ומתאהב בגור צולע. המוכר מזהיר אותו שהכלבלב נכה, ולא יוכל לרוץ ולקפוץ איתו לעולם. ואז הילד משפיל את מבטו אל רגלו שלו, הנתונה בקב, ואומר בשקט שלמרות נכותו גם הכלבלב ״יצטרך מישהו שיבין אותו ויאהב אותו״.

סיפורים כאלה ממחישים את הכוח העצום של האמצע: איך תבנית סיפורית מהונדסת בקפידה יכולה להניע בתוכנו משהו, אפילו נגד רצוננו. אבל למרות שהוא זמין וקל לשימוש, משום מה ביקום התרבותי שמקיף אותנו היום אנחנו לא רואים הרבה ספרים וסרטים שנשענים על הכוח הזה (בהקשר הזה מעניין להקשיב לראיון עם נייט ברגצי, בעל מופע הסטנדאפ הכי רווחי בארצות הברית, שמכריז שסיבת הצלחתו היא העובדה שאין סיכוי שהוא יגיד ״שום דבר מיני, לעגני או אלים״).

תוך זמן קצר, ״מרק עוף לנפש״ הפך לסדרת ספרים מצליחה עם עשרות כותרים, שכל הסיפורים שלה הגיעו מהציבור: ״מרק עוף לנפש הקנדית״, ״מרק עוף לנפש של בני עשרה״, ״מרק עוף לנפש של מתחרי פורמולה 1״ ועוד ועוד. 

Decoder Ring, הפודקאסט המוצלח של סלייט, מספר השבוע את הסיפור האפל והמוזר של המותג האהוב ומחמם הלב, שכנראה לא היה נכנס לאף אחד מהספרים בסדרה: כיצד הוא נוצר על ידי שני כהני עזרה עצמית ממולחים, הפך עם השנים ליצרן ענקי של לוחות שנה, מזון לחיות מחמד, סדרת מרקים אמיתיים – ולבסוף גם לשירות סטרימינג, וב־2022 לקנוניה להרצת מניות, שגרמה להפסדים כבדים למשקיעיה.