דרך אגב // המוצר שלך דמיוני

 זה היה לילה מדהים לילד האמריקאי בן ה־13. רואים אותו בשידור חי דרך מצלמת הרשת קופץ בשמחה בחדר השינה שלו ומכה בלחייו הדשנות באושר כשהערך של המטבע שהמציא מדמיונו הקודח עשר דקות קודם לכן, $GEN Z QUANT, מזנק לשווי של מיליון דולר. ואז, בלי להתבלבל רואים אותו מוציא אצבע משולשת לאלפי הרוכשים הטריים שצופים בו, ומבצע את התעלול הכי עתיק בספר: מוכר מיד את כל האחזקות שלו, תוך שהוא גורף לכיסו 30,000 דולר וגורם לקריסתו המיידית של המטבע. בהמשך הערב אותו נער השיק עוד שני מטבעות נוספים – $LUCY, על שם הכלבה שלו, וגם את $SORRY (אהבתי את ההומור) – ביצע את אותו תעלול בדיוק, והרוויח עוד 20 אלף דולר. וואו, איזו השראה!

הקלות שבה הנער החמוד גרף את המזומנים לכיסו חושפת כיצד התפרים שקושרים את הכלכלה שלנו לנכסים ממשיים בעולם הולכים ונפרמים. תעשיות שלמות כיום משתחררות מכבלי המציאות, כשהערך של המוצרים שהן מציעות מבוסס – בלי להתנצל – אך ורק על המשאבים האינסופיים של הדמיון. כאילו לא מספיק שכסף הוא המצאה אנושית, עכשיו גם המוצרים עצמם הם לא יותר מקונספט משומש. ואולי זו בדיוק הישועה שכדור הארץ מצפה לה?

אחת הסנוניות הראשונות לכלכלת הדמיון היא תעשיית ה־meme coin, שמאפשרת לכל אחד לעשות משהו שעד לא מזמן רק מדינות יכלו: ליצור מטבע חדש. לאנשים עם אפילפסיה לא מומלץ להיכנס ל־pump.fun, שעומד במרכז הסצנה – בכל שנייה האתר מהבהב בצהוב כשעשרות מטבעות חדשים מונפקים ומוצעים למכירה. גם אתם יכולים להשיק עכשיו מטבע; זה ייקח לכם פחות משתי דקות.

בניגוד למה שנדמה, הכלכלה החדשה הזאת היא לא גרסה משודרגת של עולם ההימורים. הכוח של תעשיית ההימורים נובע דווקא מהשרירותיות של המציאות, ומהאופן שבו היא מתגלה וכופה את עצמה עלינו. התופעה החדשה היא גם לא הקצנה של הבעיה המוכרת של כלי השקעה וניירות ערך בבורסה, שפעמים רבות הקשר שלהם לביצועים של חברות אמיתיות בשוק הוא רופף ביותר.

במקום לצאת כנגד הקפיטליזם, ולקרוא תיגר על התפיסה שכלכלות צריכות לצמוח כל הזמן, היא לוקחת אותו צעד אחד קדימה: שוק שגדל כל הזמן, אבל כל הנכסים בו הם פרי הדמיון. בעולם כזה אפשר לצבור הון מטורף, והמשאב הממשי היחיד שהוא גוזל הוא תשומת הלב שלנו

אל מול עינינו צומחת פרדיגמה חדשה: תעשייה שמתרחשת אך ורק בדמיון שלנו ובמחשבי הבנקים. מטבעות ה־Meme אמנם נחשבים באופן רשמי ״פרטי אספנות״, אבל הם הפכו מהר מאוד לערוץ השקעה תנודתי במיוחד. לפי ההערכות, התעשייה מגלגלת כיום כ־60 מיליארד דולר, פחות או יותר כמו שווי שוק האמנות הגלובלי. חלק מהמטבעות יכולים לצבור שווי שוק על מיליארדים כמו המטבעות שהשיק נשיא ארצות הברית לאחרונה (ושהכניסו לו בינתיים כ־100 מיליון דולר רק מעמלות) – ולאבד אותו תוך ימים או שעות.

באופן מוזר, יכול להיות שדווקא לפרידה של הכלכלה מהעולם הפיזי וממגבלותיו, וליצירה של שווקים חדשים לנכסים דמיוניים, יש פוטנציאל להציל את העולם מהאסון של ייצור היתר הקפיטליסטי. אחת הטעויות הגדולות ביותר של ממציא הביטקוין היתה שהוא רצה ליצור משאב מוגבל בדומה לזהב, ולכן הוא כרך את ייצור המטבעות בהשקעה אדירה של כוח מחשוב. כך יצא שהביטקוין מבזבז אנרגיה ומזהם את העולם יותר מענפי תעשייה מסורתיים.

אבל כלכלת המים־קוין משילה מעליה את הנטל הזה. במקום לצאת כנגד הקפיטליזם, ולקרוא תיגר על התפיסה שכלכלות צריכות לצמוח כל הזמן, היא לוקחת אותו צעד אחד קדימה: שוק שגדל כל הזמן, אבל כל הנכסים בו הם פרי הדמיון. בעולם כזה אפשר לצבור הון מטורף, והמשאב הממשי היחיד שהוא גוזל הוא תשומת הלב שלנו.

וכך, כשבמקום לקנות אינספור בגדים, גאדג׳טים ופיצ׳פקעס, נהיה שקועים בשאלה מי יצליח למכור לאחרים לקנות את הקונספט שיצרנו – בין אם זה מטבע של חתול מפהק, או מטבע שמעודד אנורקסיה – אולי סוף סוף נוכל להשאיר את כדור הארץ ומשאביו המתכלים בשקט ולהגר סופית אל תוך הרשת.

 כסף מדבר שטויות

בניגוד למרחבי הדמיון, המדבר של ערב הסעודית הוא מקום חם וקשה למחיה. לכן, כשיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הכריז ב־2017 על פרויקט בנייה בהשקעה של טריליארדי דולרים – העולם עצר כדי להסתכל.

העיר החדשנית ניאום היתה אמורה להיות שני גורדי שחקים שמתנשאים לגובה של 500 מטר (גבוה יותר מהאמפייר סטייט בילדינג), ברוחב של 200 מטר, ובאורך של 170 ק״מ. בן סלמן דמיין שהקו שיצרו שני גורדי השחקים יחצה את המדבר. בנוסף, יחד עם עוד שלל פרויקטים, באזור המדברי הלוהט היה אמור להיות מוקדם גם אתר הסקיTrojena עם מכונות שמייצרות שלג אמיתי לאורך כל השנה.

בשורה של ראיונות עם מנהלים מערביים שגוייסו לפרויקט וברחו ממנו באימה, הפודקאסט של הוול סטריט ג׳ורנל מספר את כישלונו הארצי למדי של החזון של בן סלמן. הם מגוללים את החזון המנותק מהמציאות, כיצד נדרשו להוציא מיליארדי דולרים בין אם צריך ובין אם לא, ומאשימים את הניהול הגחמני והמוזר בכישלון. מה שמעלה מחשבה עגומה למדי: כנראה שכסף ודמיון לבדם לא יכולים לשנות את העולם.