״חייו של צ׳אק״: הפתעה נדירה ונוגעת ללב

עם סטיבן קינג, הקול הספרותי שמאחורי עשרות עיבודים קולנועיים, לא צריך היכרות. לא כסופר, לא כמותג, ובטח לא כמעיין בלתי נדלה של חומר גלם להוליווד. לפעמים נדמה שיותר במאים עיבדו את קינג מאשר אנשים שקראו אותו. חלקם אפילו בנו על כך קריירות. יש בזה משהו קלישאתי – מהסוג שעשוי לאכזב. אבל ״חייו של צ׳אק״ – שעשוי להישמע כ״עוד סרט שמבוסס על יצירה של סטיבן קינג״ – מתגלה כהפתעה נדירה ונוגעת ללב.

הסרט מגולל את סיפורו של אדם בשם צ׳ארלס ״צ׳אק״ קרנץ (טום הידלסטון) וסובביו – אבל הוא עושה זאת מהסוף להתחלה, בצורה לא כרונולוגית, בשלוש מערכות (כך גם במקור הספרותי). הראשונה, החידתית והמוזרה ביותר, מתקיימת בעולם אפוקליפטי שהולך ומתמוטט. אורות כבים, שמיים רועמים, אנשים נעלמים. ברקע – פרסומות ענק שכולן מוקדשות לצ׳אק, כאילו העולם אינו זה שנגמר – אלא דווקא הוא.

המערכה השנייה מגוללת סיפור לכאורה יומיומי, בנאלי, עם רקע קסום של פעם בחיים – שבו צ׳אק נתקל במתופפת רחוב ופוצח בריקוד מרהיב, מכל הנשמה. החלק השלישי והרחב יותר חוזר לילדותו הקשה והכואבת של צ׳אק, אז מתבהר שהכאב – האינהרנטי, הבלתי נסבל, שקיים מראש בעצם החיים – הוא פשוט עצב גולמי, חסר רחמים ומכמיר לב.

קשה לומר שזו עלילה במובן הקלאסי, המסורתי – ואולי טוב שכך. אין מסע, אין יעד, אין אויב שיש להביס או פתרון שיציל את האנושות. אין גילוי גדול או קטן. הוא לא מסוג הסרטים האלה; הוא אולי שיר מסרט. כל אחת מהמערכות הייתה יכולה להחליף את מקומה, וזה לא היה פוגע בקסם הנדיר, האותנטי, הפועם בכל סצנה וסצנה בחייו של צ׳אק.

הוליווד של העשור האחרון נשענת לרוב על שני קצוות: בלוקבאסטרים יקרים או הפקות אינדי דלות תקציב עם סיכוי לפסטיבלים ופרסים. סרטים בינוניים בגודלם – דרמות אנושיות, פשוטות, לא מסחריות מובהקות – נדחקות החוצה

גם כשהכל מבשר רע. גם כשהכל נטול תקווה. זהו כמעט תיעוד בנאלי, חסר פואנטה, של אדם רגיל – שחייו ייגמרו, כי כך עושים החיים. והעולם – כי כל נפש נושאת עמה עולם ומלואו – יסתיים יחד איתו.

הפשטות – הן הסיפורית והן זו המאפיינת את צ׳אק – היא הקסם הקולנועי האמיתי של הסרט. למרות שיש בו אלמנטים פנטסטיים, אולי אפילו נגיעות של מדע בדיוני – הדבר הכי יוצא דופן בו הוא אישיותו הקוסמת והטהורה של צ׳אק. גם בצל האתגרים והמכאובים הגדולים, הוא נותר אדם פשוט להפליא.

דווקא עצם קיומו של הסרט הזה – כפי שהוא, כפי שבחרו לעשותו – הוא האלמנט הכי פנטסטי, הכי בדיוני שבו. מדוע? ובכן, זו שאלה שנוגעת ללב הקולנוע בן־הזמן: למה כמעט ולא עושים יותר סרטים מהסוג של ״חייו של צ׳אק״? אישיים, פשוטים, פיוטיים, קטנים, אבל עשירים בתחושה ובמהות?

לא כי אין יוצרים שרוצים, אלא כי אין להם מקום בתעשייה העכשווית. הוליווד של העשור האחרון (או קצת יותר) נשענת לרוב על שני קצוות: בלוקבאסטרים יקרים או הפקות אינדי דלות תקציב עם סיכוי לפסטיבלים ופרסים. סרטים בינוניים בגודלם – דרמות אנושיות, פשוטות, לא מסחריות מובהקות – נדחקות החוצה.

אלה סרטים שלא נחשבים משתלמים: אין להם אפקטים שמצדיקים מסך IMAX, ואין להם גם את האינטימיות הברורה שתמשוך את קרן סאנדנס. פעם היה להם מקום – על מדפי ה־DVD, ברשתות הכבלים, באמצע הרפרטואר של האולפנים. היום אין אמצע. אין שוק. אין סבלנות.

הצהרה נדירה ביופיה

זה שווה עוד התעכבות קלה על מאפייניו של הסרט: לא רק כי קשה לכאורה לשווק אותו או למכור אותו. הוא לא מתחייב למבנה דרמטי קלאסי; הוא דורש סבלנות – בעידן שבו לרוב האנשים פשוט אין כזו. אין גימיק חד, אין ״גיבור״ הרואי. גם אין פורקן ברור לכל העצב. ואולי, רק אולי, לא כל במאי מעז להיות כל כך פשוט.

אבל מייק פלנגן, שבנה לעצמו שם כבמאי אימה עם נשמה (וגם צבר קילומטרז׳ בעיבוד יצירותיו של קינג) – עשה פה מהלך פנטסטי. במקום ללכת על בטוח, הוא בחר לעבד את אחד הסיפורים הכי שקטים ולא־קולנועיים של סטיבן קינג (מתוך הקובץ If It Bleeds) – ויצר ממנו פואמה קולנועית ויזואלית, פילוסופית על חיים, על מוות ועל מה שביניהם. וגם על ריקוד, כמטאפורה לדבר הזה שמכונה ״החיים עצמם״.

זו לא רק בחירה אמנותית – זו הצהרה נדירה ביופיה, בעיקר בעידן שמעדיף רעש, סרטונים קצרים ועמוסים, ולא דרך נרטיבית ארוכה ופתלתלה אם אין בה ספקטקל חזותי מרהיב. אבל פלנגן, ביד אמן ובעדינות עד אין קץ – משתמש בכל קורטוב של סבלנות כדי להראות שסרטים הם לא רק סיפורים אם יש בהם בומבסטיות. לפעמים סרטים – או יצירות – כרוכים רק באנשים, בדמויות – גם הפשוטות ביותר. והם כשלעצמם עשויים להיות סיפור גדול.

לשם כך, פלנגן פיתח את הסצנות והדיאלוגים מהסיפור, העשיר את דמויות המשנה והפך רעיונות מופשטים לדימויים חזותיים. בסיפור המקורי, לדוגמה, האפוקליפסה (שמתרחשת ממש בהתחלה) מתוארת בעיקר באמצעות תיאור מאופק וסמליות. פלנגן מקים אותה לתחייה באמצעות הצילום, התאורה והצלילים, ומעצים את תחושת סוף העולם באופן מציאותי, אבל גם עצוב. ולמרות שהוא היה יכול – גם לא בצורה מפחידה בכלל.

במקביל, הוא מעניק עומק נוסף לאלמנט אחר שחוזר לכל אורכו של הסרט: הריקוד. אותו ריקוד מביא איתו תקווה גם כשזו נראית אבודה. ואולי זו המטרה, להמשיך לרקוד גם כשידוע שהכל ייגמר. פלנגן מוכיח שגם הוא רקדן (לפחות מטאפורית) – אחד שיודע לבחור את הקצב, הסגנון והצורה של כל מערכה וכל סצנה ולהזיז, להרטיט ולהרעיד – לא את הגוף – אלא את הלב.

הוא מביים ברגישות ובצניעות, ובכך מאפשר לכל אחד ואחת מהקאסט לפרוח. בין היתר אפשר למנות את טום הידלסטון, צ׳יווטל אג׳יופור, קארן גילאן ואפילו מארק האמיל בתפקיד קטן אבל מהטובים שגילם בחייו (ואם אפשר להמר – הייתי שם את כספי על מועמדות לאוסקר כשחקן משנה).

אבל מי שמוביל את הרסיטל הזה הוא ג׳ייקוב טרמבליי, שמגלם את צ׳אק הצעיר – ברוך ובשקט אסרטיבי. זהו קאסט נוצץ, לא סתם עטיפה יפה. הליהוק מדויק. כך גם באשר לפואטיקה: היא צנועה, רגעית, חמקמקה – וכשהיא בולטת, כדאי לעצור ולהתבונן.

והתוצאה הסופית? בוודאי לא ״עוד סרט שמבוסס על יצירה של סטיבן קינג״. למרות התחרות הקשוחה (כי הרי גם ״חומות של תקווה״ ו״הניצוץ״ נמצאים שם, כמובן) – אחד העיבודים הקולנועיים, הפנטסטיים, מחממי הלב והרגישים ביותר שנעשו אי פעם ליצירתו של קינג. ולמי שעוד נשמרה בליבו מקום לסרטים הצנועים האלה שהם לא אינדי ולא סרט מסחרי ענק ממדים – זה אחד הסרטים הקסומים, המתוקים והאופטימיים של השנה.

---

חייו של צ׳אק
בימוי: מייק פלנגן
111 דקות; ארצות הברית, 2024
5 כוכבים