״הקוף״: על מגש כסוף ומדמם של טראומות ילדות

אם יש אוצר בלום ויקר מפז עבור יוצרי ואמני אימה למיניהם (כלומר, בהוליווד בעיקר), אין ספק שמדובר באוסף סיפורי הזוועות של מיסטר סטיבן קינג ירום הודו. סופר האימה המפורסם, ואולי המצליח ביותר בעולם, אחראי בעקיפין למספר לא מבוטל של להיטי אימה קולנועיים בעלי מכנה משותף בולט מאוד בנוכחותו: טראומות ילדות.

בין אם זה ״זה״, ״קארי״ או ״הניצוץ״ (וההמשכון ״ד״ר סליפ״), קינג ידע בגאונותו הספרותית לשים את האצבע באופן המדויק ביותר על מה שמניע אותנו כבני אדם ומה שמפרנס נונסטופ גם את הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שלנו – כל השיט והמרורים שאכלנו מההורים שלנו במשך השנים, בתוספת זוועות ועוד רעות חולות.

ב״הקוף״, קינג עשה בדיוק את אותו הדבר. בסיפור הקצר ההוא, שהתפרסם בשנת 1980 במגזין ״גלרי״, מגלה גבר את קוף הצעצוע שלו מילדות, מהסוג המקריפ עם המצילתיים. בכל פעם שהקוף המקולל הרעיש, מישהו רנדומלי בסביבתו של הגבר הפך מחי לז״ל. אוזגוד פרקינס (״לונגלגס״) לקח את הסיפור הביזארי והכל כך סטיבן קינגי הזה, והפך אותו לאימה קומית שחורה משחור באורך מלא. התוצאה, כמו בכל סרט שמבוסס על הטקסטים הנפלאים של קינג – מהנה ביותר.

בעלילת ״הקוף״, אנחנו פוגשים את האל וביל (כריסטיאן קונברי, ״סוויט טות׳״, בתפקיד כפול), אחים תאומים שאביהם עזב את הבית. אימם (טטיאנה מסלאני, ״שי האלק״) מגדלת אותם לבדה ויוצאת לדייטים מזדמנים כדי למצוא דמות אב נורמלית.

מערכת היחסים בין האחים מקולקלת ורקובה לגמרי, והיא מתערערת עוד יותר כשהשניים מוצאים צעצוע ישן של אביהם – בובת קוף מתופף ישנה, מהסוג שמצריך סיבוב מפתח כדי להפעיל אותם. האחים מגלים כשבכל פעם שהקוף – שקרינג׳ כתוב לו על כל החיוך המלחיץ – מנגן, מישהו בסביבתם מוצא את מותו, ״יעד סופי״ סטייל (תאונות מחרידות). ניגון אחד יותר מדי מספיק להם כדי להיפטר מהקוף לנצח.

25 שנים לאחר מכן, האל (ת׳יאו ג׳יימס) הוא כבר אבא, ותוך שהוא מנסה לקיים מערכת יחסים ראויה משלו עם בנו המתבגר והנרגן, אחיו ביל (שוב ג׳יימס) יוצר איתו שוב קשר, ומסתבר שגם הקוף מקולל חוזר לעשות שמות בעיירה שבה התגוררו בילדותם.

טרם הצפייה התעורר חשש מובן בקשר ליכולת האמיתית של יוצרו להביא לידי ביטוי את הביזאריות הסטיבן־קינגית המבוקשת. אבל פרקינס פיצח את הנוסחה ומגיש לקהל צמא הדם את אחת מקומדיות האימה הטובות של השנים האחרונות

״הקוף״ הוא סרט מפתיע וכיפי לגמרי, וזה אומר הרבה על סרט שהבמאי שלו יצר קודם לכן את ״לונגלגס״, אחד הסרטים המאכזבים ביותר של 2024. המותחן הפסיכולוגי של אוזגוד פרקינס (יאפ, הבן של אנתוני פרקינס מ״פסיכו״) מהשנה שעברה התחזה ל״שתיקת הכבשים״, אבל הוא היה הכל חוץ מסרט שמזכיר את יצירת המופת של ג׳ונתן דמי.

לכן, טרם הצפייה ב״הקוף״ התעורר חשש מובן בקשר ליכולת האמיתית של יוצרו להביא לידי ביטוי את הביזאריות הסטיבן קינגית המבוקשת. אבל פרקינס פיצח את הנוסחה ומגיש לקהל צמא הדם את אחת מקומדיות האימה הטובות של השנים האחרונות על מגש כסוף, מדמם ועם הרבה איברים פנימיים.

בניתוח ביקורתי זריז, ״הקוף״, מעבר למטרה הברורה שלו לשעשע את הקהל עם מראות גרפיים ובדיחות שחורות כמו זפת – נוגע באלמנטים פסיכולוגיים שמושרשים בטבע האנושי. מבלי לצלול עמוק מדי, פרקינס עוסק בסרטו בטראומות ילדות ובדרך ההתמודדות שלנו איתן כאנשים בוגרים.

כולנו נמות

עיסוק אובססיבי במוות הוא תמה מרכזית כאן, ובכלל, פרקינס עוסק בסרטו בהתמודדות היומיומית שלנו כנגד עננת המוות המעיקה שמרחפת מעלינו. כמאמר הציטוט שעל הפוסטר: ״כל אחד צריך בסוף למות״.

״הקוף״ אומר דבר אחד: אתה, אני, אתם וכולנו – נמות! השאלה היחידה היא איך ומתי. זה בהחלט לא מסר חדש ומרענן שנקטף עכשיו בפרדס ליד השוקת, אבל אופן הביצוע של ״הקוף״, בדומה לסרטי ״יעד סופי״ המעולים, מוציאה אותו מהמשוואה הגנרית של ״היינו שם, ופאקינג ראינו את זה״.

יש כאן פאן טהור ונקי בסרט משעשע שמגיע עם ביזאריות דבילית בילט־אין. זה מתחיל כבר עם בובת הקוף, שהיא כנראה אחד הדברים הקרינג׳יים ביותר שנראו על המסכים לאחרונה (זאת אומרת, אחרי תצוגת המשחק של אריאנה גרנדה במרשעת).

איפה שיש בובה כזו מקריפה, תהיו בטוחים שתהיה מסיבה. ואכן, יש אחלה פארטייה ב״הקוף״. רק כדאי לציין, שעל אף הצחוקים ותועפות ההומור השחור – עדיין יש בסרט מראות לא פשוטים לבעלי קיבה רגישה, ואזהרה מטרגרת היא מחוייבת המציאות. אז ראו הוזהרתם.

האפקטים הוויזואליים נהדרים והבדיחות מתוזמנות היטב, ואף אחת כאן לא מרגישה מאולצת או מיותרת. ככלל, אוזגוד פרקינס נתן כאן עבודה משכנעת ומהוקצעת – הן כבמאי והן כתסריטאי (הוא גם מגיח לתפקיד קטן בתור הדוד הדביל של התאומים). בהשוואה ל״לונגלגס״ הכמעטי, ״הקוף״ הוא בול מה שקהל חובב אימה רוצה וצריך לקבל: ליטרים של דם, איברים כרותים, בובות מקריפות מהגיהנום ואקסטרה של הומור שחור.

איזה כיף שז׳אנר האימה, שנחשב בצער רב לילד המוקצה של הקולנוע המסחרי, חווה בשנים האחרונות כזה רנסנס מרהיב ובכל אספקט. יופי מסוכן, צעקה, סמייל 2 ועכשיו ״הקוף״. מצחיק, מטורלל, משוגע ופאקינג מהנה.

בלי הרבה תחכומיישן, בלי דמויות זכירות מדי, אבל עם ימבה של כבוד אמיתי לאדמו״ר האימה סטיבן קינג ולטקסטים הקדושים שלו, כשרוחו (שליט״א) מרחפת מעל, יחד עם הומאז׳ים קטנטנים וחמודים ליצירותיו. ואם אלו קומדיות האימה שאוזגוד פרקינס יודע לספק – אז שיתפוס את הנישה הזו ויביים עוד, בבקשה ותודה.

---

הקוף
בימוי: אוזגוד פרקינס
100 דקות; ארצות הברית, 2025
4 כוכבים