מה נפתח // אפולו

מי?

אורי חזיזה, 39, תל אביב.

אחד המקימים והשותפים בכמה פרויקטים בעיר: זינגר FM, קפה אירופה, אווירה סטודיו, סון אטלייה, גלריה (מבית קפה אירופה) והמקום החדש – אפולו.

מה פותח?

מתוך בוטקה היסטורי בתחילת רחוב לילנבלום בנווה צדק הוותיקה, פתחנו קיוסק קפה עילי עם רחבת פאטיו קסומה, כזה שמציע עוגות בסגנון יפני וקפה איכותי, מקום קטן ומוקפד שמחבר בין עולמות בקו תוכן וויזואליה שאני אוהב ומעריך.

למה דווקא את זה? כי אין כזה. הייתה לי האפשרות וההזדמנות לחבר בין שני דידקטים, אנשי הקפה של ״פאקן סאנדיי״, אביב מילשטיין ועומרי קריאף, והשף קונדיטור אלכסנדר ברמן.

מה בצלחת?

החיבור עם אלכסנדר באפולו נולד מתוך הרצון לנפץ את תבנית המוצרים השגורים שמוצגים בדרך כלל בוויטרינות קירור, כאלה שמשתנים בכל כך הרבה פרמטרים מרגע לרגע. הצ׳יזקייק והרולדות הן הפתרון המושלם: טעימות כבר מהרגע שהן מוכנות ומונחות בוויטרינה, והולכות ומתייצבות והופכות לעשירות ומאוזנות יותר ככל שהיום עובר. בקיצור, מאוד טעימות ב־07:00 בבוקר אבל ממש טעימות ב־16:00. 

ויש קפה ספיישלטי: כל בוקר מגיע בריסטה ובמשך חצי שעה עושה קליברציה, שזה מתכון לאספרסו. כמה גרם קפה נכנס, כמה שניות יורד וכמה יוצא. בכל כמה ימים מחליפים את פולי הקפה, זה משתנה וזה לא עקבי. יש גיוון, וזה בגדול מה שמגדיר את הספיישלטי.

מעבר למתכונים, זה גם היכולת להכין את המשקאות: מאצ׳ה לאטה, קולד קפוצ׳ינו; אותן דקויות שלא נופלות מהרמה, גם אם זה הול כמו ב״פאקן סאנדיי״ וגם אם זה קיוסק כמו ״אפולו״.

פוד פורן?

מאמין שהצ׳זקייק היפנית הרוטטת, אבל גם יכול להיות שהרולדה, בחסות הנוסטלגיה, תהפוך לשוס כי מסתבר שהאמהות של כולם הכינו גרסאות משלהן. אולי קצת פחות אסתטיות, לא מכיר אמא שנראית כמו אלכסנדר. 

״דרינק פורן״: מאצ׳ה נייטרו – קציפה של אבקת מאצ׳ה בסיפון; פלאט וויט – על משקל ה״הפוך״ רק ביחס מדויק בין החלב לאספרסו ועם שכבה דקה של קצף; קולד ברו – חליטה קרה של קפה בהשרייה שתתאים בדיוק לקיץ.

פלייליסט

תלוי בשעה. המקום פתוח מ־7:30 בבוקר, ועד 19:00 בערב (למעט ימי שישי שהמקום נסגר ב־16:00). בבוקר יש ג׳אז יפני, בצהריים סול, ובערב קלאסיקות אלטרנטיביות. הרעיון הוא לא לייצר אווירה אלא פשוט ללוות אותה.

ניים דרופינג

יאיוי קוסאמה. כי היא ילדה נצח בתוך עולם מוקפד. מאחורי כל נקודה שהיא מציירת יש עולם שלם. החזרתיות, הדיוק, האובססיה לפרטים, יש בזה משהו כמעט טקסי. כמו הכיול היומי של הקפה אצלנו בקיוסק, או עבודת השכבות היומיומית של אלכסנדר מעבר לוויטרינת הזכוכית. אותה פעולה, שוב ושוב, ובכל זאת כל פעם יש בה משהו אחר. קטן, מדויק, חי.

מה אתה אוכל בבית בסתר?

כרגע ליצ׳י, קר. הרבה ליצ׳י קר.

אם היית חומר גלם?

מאצ׳ה. לא תמיד מבינים אותי בהתחלה.

---

אפולו
לילינבלום 3, תל אביב