אמנות בצומת: זה קולנוע? זו אמנות? מופעים של קולנוע ניסיוני בפסטיבל ירושלים

אחת הקטגוריות המעניינות בפסטיבל הקולנוע בירושלים היא ״אמנות בצומת״. הקטגוריה – בתמיכת קרן משפחת אוסטרובסקי (OFF) ובהפקת המרכז לאמנות ומחקר מעמותה – כוללת הקרנות של עבודות ייחודיות של אמנים וותיקים מרתקים, לצד תחרות לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני. גם השנה זו הזדמנות נדירה לצפות על המסך הגדול בדברים שאין בשום מקום אחר. הנה כמה המלצות מתוך התכנית הנהדרת הזו.

אישה עומדת בלב העיר הסואנת ומחלקת תפוחים. יש איזו התגודדות סביבה, ואנשים שמחים במחווה. עוד תפוח ועוד אחד, ועוד אנשים ונשים וילדים, והתפוחים לא נגמרים. זו לא עיר קטנה, ולא רחוב צדדי, הכול הומה מסביב והיא ממשיכה לחלק. מישהו נשמע מערער: ״למה שאקבל מתנות ממך?״, אחר נפעם: ״אף פעם לא ראיתי דבר כזה״. התפוחים לא נגמרים. זו לא פרופוגנדה? שואל מישהו בזהירות. כולם מסביב לבושים היטב, כולם באפור או שחור. ואילו היא עומדת שם ונראית כמעט כתומה, מלאת נדיבות ותפוחים בלתי נגמרים. זה קולנוע? זה מיצג? תיעוד של מיצג? העבודה הנהדרת הזו, המכונה ״תפוחים״, של נרציסה הירש מלאת דמיון והומור ותעוזה.

הירש, המכונה בתוכניה ״קולנוענית אלמונית מהוללת״, נולדה בגרמניה ועברה לארגנטינה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. החל משנות השישים היא ביימה מיצגים אמנותיים ואחר כך פנתה לקולנוע ווידאו ניסיוניים. העבודות שלה, שחלקן יוקרנו במסגרת ״אמנות בצומת״, נהדרות. יש בהן איכות אסתטית יוצאת דופן, דמיון תעוזה, וכל אחת מהן אחרת.

הנה למשל העבודה A Dios (1984) עבודה מופשטת ופיוטית, שמתבוננת בגבר מובס שחוזר מהמלחמה. העירום הגברי בעבודה הזו הוא חשוף ושביר ומלא חיים. הפחד, ההליכה האינסופית, תחושת ה״היות צל״, השותפות או הלבדיות בין גברים אחרים, את כל אלה היא מצלמת באופן שהוא כמעט שירה או הרהור.

עבודה אחרת ״חלוצים מוזסוויל״ (1976) היא עבודה ניסיונית שהיום הייתה בוודאי מקבלת את הכותרת ״מאחורי הקלעים״ של הסרט ״חלוצים״ – סרט שתיעד את סיפורם של המתיישבים היהודיים במושבות הברון הירש בארגנטינה בסוף המאה ה־19. מה שמרשים בה, שהיא לא כבולה לנרטיב, היא לא ״מתירה״ או ״מפרשת״ את חייהם של גיבורי סרט המקור, וברוח הימים האלה, גם לא ״משווקת אותו״. אפשר לראות בה כמעט את הסקרנות עצמה. היא פורשת את הסיפור באופן צורני ופורעת אותו שוב ושוב. חזירים שגדלים בחצר הבית, כתובות בעברית בבית הקברות (״אישה זקנה״ מצוין על אחד הקברים), בית כנסת, דיוקנאות של אנשים בודדים או בקבוצות, ואנשי צוות ההפקה משתרעים לנוח בבית הקברות, כאילו הם בפיקניק באחו.

במסגרת ״אמנות בצומת״ יוקרנו גם שלוש עבודות של האמנית רותי סלע, ותתקיים שיחה בינה לבין האמן רועי רוזן. במקביל תוצג תערוכה מעבודותיה במרכז מעמותה. היצירה ״תא צפייה״ (2021) מתעדת הליכה של כלב ברחובות בדרום תל אביב. ההליכה הזו, עניין יומיומי לכאורה, מטרידה מאוד את אנשי הרחוב, לא בגלל הכלב אלא בגלל המצלמה.

למה היא מצלמת פה הם שואלים (מחוץ למצלמה). אנשים עובדים פה, הם אומרים לה, ומבקשים להפסיק לצלם. היא מסבירה שהיא מצלמת רק את הכלב, אבל הם מתעקשים. מחוץ לפריים משהו אומר משהו על העבודה ב״מכון״ ומתרגז על ״ההפרעה״. אישה אחרת ניגשת נרגשת אל הכלב, היא רוצה ללטף. בקצה הפריים רואים דמות שרועה על הרחוב ואפשר רק לדמיין מה הביא אותה להשתרע ככה כאילו אין עולם או חיים או מצלמות. מפתה לחשוב על הכלב כמטאפורה, אבל הוא ממשי לגמרי, האם הוא המבט?

הדמויות הללו, שחיות בקצה הקיום, נוכחות באופן אחר לגמרי בעבודה מרתקת אחרת של סלע: ״אל יומא״ (2014). העבודה צולמה בקובה והיא ספק תיעוד ספק המצאה של סיפור או התרחשות. סלע מסתובבת שם ברחובות העיר עם בחור צעיר מאוקראינה ובחור מקומי ומצלמה. בבליל של שפות הם כמעט מבינים אחד את השני, מבלים, מהגגים, שותים, מתפרעים, מנהלים שיחה קטועה וזורמת על המקום, על עצמם, על מה שביניהם.

האם הגבר הצעיר שהגיע כתייר לעיר מחפש מין מזדמן או רומן קיץ? האם הוא מציע את גופו תמורת תשלום או דווקא מוכן לשלם? האם המקומיים שנענים לחיזור מעוניינים בו או בה או שבעצם יש פה איזה משחק כוח שאפשר לכנות אותו גם תיירות מין? ואולי זאת בעצם זנות שמתחפשת למשהו אחר? ומה עושה המצלמה? האם גם היא משתתפת במשחק ״ההפיכה לאובייקט?״ כשגבר מקומי נענה לחיזור, אבל בו זמנית מבקש לא להיחשף בפני בני משפחתו, האפשרויות שנפתחות או נסגרות הופכות מורכבות יותר ויותר.

בנימין חיים, אמן נוסף שיוצג בתכנית הוא קולנוען אקספרימנטלי ישראלי אמריקאי, שהעבודות שלו הן פנינים קולנועיות של ממש. הנה למשל העבודה ״פפילוטה״ (1964). אפשר לומר שהיא עוסקת בביקורת על הקפיטליזם האמריקאי – יש בה שימוש מבריק באנימציה, במונטאז׳ים קולנועיים, בעלילה מופרכת, ובדימויים יפהפיים. בחלקים היא נראית כמו ריקוד, באחרים יש בה כמעט איזו צ׳רלי צ׳פליניות מקסימה, ובתוך כל זה מתרקם איזה מנגנון שהוא כולו מופרכות וכוח אינסופי.

בתחרות לקולנוע וווידאו ניסיוניים השנה יש שבעה סרטים. באופן צפוי חלק משמעותי מהם נקשר במלחמה המתמשכת. יש מי שעוסקת בישראלים שבורחים מהסכנה – ״דרושה בדחיפות מילה חדשה״ (לירי מילוא); יש מי שמתבוננת מן החלון ומבינה שהבית הוא כמעט ״שורה ראשונה מול הבמה לצפייה מקרוב במלחמה״ (״כוננות״, סרטה של הדר סייפן).

אחת העבודות ״רוחות מלחמה״ (מוטי ברכר). מנסה לשאול על עצם העיסוק במלחמה, או אם לדייק, איך מותר לדבר עליה, איך לא לפגוע באף אחד כשעושים אמנות שקשורה בה. הסיפור הוא בעיקרו רפלקסיבי: בובנאי מוזמן לקיבוץ להופיע בעקבות השבעה באוקטובר. מרוב פחד לפגוע, להגיד דבר לא ראוי, להיות לא מספיק רגיש וכו׳, הוא נעזר בבובת פסיכולוג. האם הפסיכולוג יציל אותו מזה? האם החשש לפגוע הוא כלי שאפשר לעבוד איתו על אמנות? לאט לאט הוא מזמין למין סיאנס את ״גדולי הדור״. מה יגיד תומרקין לבובנאי הרגיש שפוחד להרגיז? איך חנוך לוין יחלץ אותו מהפחד? זו עבודה מעניינת שפותחת (בזהירות) את העיסוק בזהירות עצמה.

עבודה מרהיבה ואחרת לגמרי היא ״הבריחה תתפוס אותך הלילה״ (נעה שמחיוף שחף). ערן, בחור גדול וחקיין של אלביס, נאלץ בשל המלחמה לעבור לגור בבית הוריו. זו לכאורה עלילה הגיונית, כמעט בנאלית, אבל הדמות של ערן, ההורים, והקללה שמתגלה בבית – כל אילו מייצרים איזו אניגמטיות מסקרנת ופרועה. חדר הבריחה שהוא מגיע אליו מביא את הסיפור ואת ערן למקומות חדשים. זו עבודה מלאת יצירתיות דמיון והומור, ועם זאת יש בה איזו חשיפות נוגעת ללב ואינטימיות.

״אוריינטציות״ של דניאל קיצ׳לס פורעת באופן מופלא את המקום והזמן והדמיון. התוכניה מצהירה על נרטיב: ״שתי מקהלות יוצאות למסע מוזיקלי חוצה גבולות פיזיים, רגשיים והיסטוריים. דרך שירה, תנועה ונוכחות הן בוחנות את הקשרים בין קרקע וגוף, נוף וקול, בניסיון ללכוד את העבר בהווה ולתהות מה צפוי ברגע הבא״.

העבודה עצמה אכן חוצה גבולות אבל גם נסגרת בהם לגמרי. ״פנים המיניבוס״ שנראה על המסך הוא קסום לגמרי. בשני הטורים המוכרים יושבות בעיקר חברות מקהלה, והתנודות החזקות שלהן על הספסלים בעקבות הנסיעה לכאורה יוצרות אצל הצופה תחושה כאילו הן נוסעות על שביל עיזים במעלה עקרבים. בחוץ הדרך נראית כמו דרך ממשית. האם מה שאנחנו רואים זה המראה מחלון האוטובוס או המקום שהם שרים עליו?

השירה כולה מורכבת ממוזיקליות נהדרת ובו זמנית מונוטונית, היא מונה שמות של מקומות: קריית יערים, שער הגיא, אבו גוש, בית מאיר, שורש, נווה אילן, הר אדר. לכאורה תיאור מדויק של ההתקדמות לירושלים. אבל החזרות, הנוף הנשקף, עצימת העיניים, והתנודות האין סופיות מערערות על הנרטיב המסודר של הנסיעה. יש בעבודה הזו משהו קסום ומדומיין, שיר הלל לגאוגרפיה, קינה על המקום.

בתוך כל רוחות המלחמה בעבודות האלה, הפליטות, הפחד, הפחד להרגיז, המנוסה, בתוך כל המהומה האיומה הזו שבתוכה אנחנו חיים, קשה מאד לפעמים להתבונן גם החוצה. אני רוצה לסיים את הסקירה הזו בהפניית מבט אל סרט שכולו נולד מן המבט הזה ומן הפחד הכרוך גם בו. סרטה של תמארה אבוגאמע ״דקל בעזה״, הנכלל בתחרות הסרטים הקצרים, מספר על אותה המלחמה סיפור אחר, והוא לגמרי חלק ממנה ומהמרחב הסבוך שבו אנחנו חיים.

הסרט ״דקל בעזה״ מספר על שתי אחיות, האחת חיה עם משפחתה בישראל, ברהט, השנייה נמצאת בעזה בתוך המלחמה, בורחת מן הבית, ממלאת את הוראות הצבא להתפנות דרומה, מנסה למצוא מקום בטוח. האחיות מנסות לשמור האחת על השנייה מרחוק

הסרט נפתח בשקופית שמסבירה: ברהט, עיר ערבית בדואית בדרום ישראל, יש מאות נשים מעזה שהתחתנו עם גברים מישראל. משפחתן חיה מעבר לגבול. הסרט פותח בחממה הקולנועית בִּעֻיוּן אִמְרָאׇא (بعيون امرأة – בעיני אישה), חממה לפיתוח והפקה של סרטים עלילתיים קצרים של יוצרות בדואיות מהנגב, בהנחיית סיגלית בנאי. הסרט מספר סיפור שקשה להפריד בינו לבין המציאות, על שתי אחיות, האחת חיה עם משפחתה בישראל, השנייה נמצאת בעזה בתוך המלחמה, בורחת מן הבית, ממלאת את הוראות הצבא הישראלי להתפנות דרומה, מנסה למצוא מקום בטוח, מקום שאפשר לחיות בו עם משפחתה.

האחיות מנסות לשמור האחת על השנייה מרחוק, להיות קרובות, לחלוק את הרגעים הבלתי אפשריים האלה. מה שמטלטל בסרט הזה, שהוא אמנם מבויים ומשתתפות בו שחקניות, אבל החומרים המצולמים מעזה, המנוסה, ההריסות, ואפילו האוהל שבו מתגוררת המשפחה, הם כולם צילומים תיעודיים שצולמו במהלך המלחמה ברצועה.

יש בסרט הזה זעקה לא רק על המשפחה הפרטית, לא רק על הסבל הבלתי נתפס, על האכזריות, אלא במובנים מסויימים גם על (אי) האפשרות, או אם לדייק יותר, על הסירוב לראות אותו מכאן. בסרט הזה יש ניסיון להציג רק את הקצה שלו, זה שלכאורה ניתן לעיכול, כמו שהוא. ככה, בלב החגיגה של פסטיבל הקולנוע, השריטה של מצלמות הטלפון מעזה, כמו מעוררות מחלום.