דקל חברוני (ואהוד בנאי): גבוה ומהבטן, פחות מהראש

יובל: הי דקל, בוקר טוב. מה שלומך ואיך עובר עליך הכאוס מסביב?

דקל: אני זז איתו, לצידו… מנווט בין שמחה לחרדה ומשתדל להתרכז בחצי הכוס המלאה

יובל: כן, הכי מזדהה. נראה לי שהעבודה עם אהוד בנאי תורמת יפה לכוס המלאה, נכון?

דקל: בהחלט. היא אף ממלאת את הכוס לעיתים. כשאתה מקבל טקסט או שיר חדש של יוצר כמו אהוד, ואתה זוכה להתייחד איתו לרגע, לפני כל העולם, זה מזכיר לך שיש רגעים של חסד גם בתקופות כאלו.

אבל חשוב לי להוסיף, שיש עוד עניין והוא מאד מאתגר בתקופה קשה מתמשכת, כשבסופו של דבר אתה נדרש להגיב, ביצירתיות, ועם דדליין. אני לא יודע כמה זה צץ בשיחות שלך עם יוצרים בתקופה הזאת – אבל לצד הכוח שזה נותן לפעמים אתה קם סחוט, ואין מה לעשות – צריך לשלוח את הקובץ.

בגדול אני חושב שרוב הלקוחות שלי מגלים הבנה, וחשוב לי לשקף להם גם את הקושי שצץ לפעמים

יובל: לגמרי. אבל בוא נתחיל מהתחלה: איך נוצר הקשר עם בנאי, מתי זה קרה

דקל: אני חושב שבאופן לא עקבי ״שלחתי איתותים״ לאהוד דרך כל מיני אנשים שהכרתי בסצינת המוזיקה, פעם איזושהי מנהלת הפקה, פעם דרך מוזיקאית שעובדת איתו קבוע… מבחינתי זה היה יעד ברור, והכל היה עניין של זמן עד שתיפתח האפשרות לשתף איתו פעולה.

בתחילת אוקטובר 2023 אהוד הופיע עם כל הלהקה בגבעתיים בפארק ליד הקניון. זה היה בחול המועד סוכות, ויש לי מסורת של איור והדפסת ברכות שנה טובה שאני מדפיס משאריות הנייר והצבע שנשארו מהשנה החולפת, ומחלק אותן במהלך תקופת החגים למשפחה וחברים. ביקשתי דרך קולגה משותפת להעביר לאהוד איגרת שנה טובה, קפצתי לשם קצת לפני כי אני גר בקרבת מקום והעברתי לה שתי ברכות, וקיוויתי

יובל: הו. איזה יופי. הוא חזר אליך?

דקל: האמת שבסוף החיבור לא בא משם ישירות – לקח עוד כמה חודשים עד שפנו אליי מההפקה של אהוד. אבל אני כן מאמין שלכל הטפטופים היה חלק בחיבור הסופי. 

ברמת התמה, בשיחות בינינו תמיד חזר עניין האופק, והדרך, וזה משהו ששזור בכל היצירה שלו – סביבה, מקום, תנועה למקום וגם שהייה במקום. אני חושב שאלו הערכים שעזרו לי לייצר את הדימויים

לרגע הזה לפני ההופעה סגירה מעגל: כמה חודשים אל תוך העבודה המשותפת על הסינגל ״משהו מתעורר״, ואז על עיצוב העטיפה לספרו האחרון ״ספר הבצלים הירוקים״, נפגשנו אצלי כדי לדבר על הספר. בסוף הפגישה, ככה לפני הפרידה – שאלתי אותו אם בסוכות של השנה שחלפה, הוא קיבל גלוייה מאויירת. הוא לא היה בטוח במה מדובר, אבל כשחזר הביתה הוא מצא אותה ואמר שהיא הסתובבה אצלו על השולחן זמן מה.

בתד האחורי של הגלוייה איחלתי שנה טובה, והוספתי שאני מאייר שעובד עם עולם המוזיקה ואשמח לשתף פעולה בעתיד. כעבור מספר חודשים זה הגיע, בזכות נורית כרמל שחשבה שזה יכול להיות חיבור מתאים. צחקנו בדיעבד שביקשנו והנה זה הגיע

יובל: קטעים. איזה מגניב. רגע לפני שנדבר על השפה והצבע ובכלל, מה כוללת עד היום בסך הכל העבודה המשותפת שלכם?

דקל: עיצוב לסינגל ״מתחיל להתעורר״, עיצוב ואיור עטיפה ואיורים פנימיים ל״ספר הבצלים הירוקים״, עיצוב לפסטיבל ״בלוז כנעני״ 2024 באוצרותו של אהוד, עיצוב לפסטיבל בלוז כנעני 2025 שיקרה בספטמבר הקרוב, עיצוב עטיפת סינגלים והאלבום ״פליטי הדאב״ שייצא לקראת הפסטיבל

יובל: מגניב. מה אתה יכול לספר על השפה האמנותית, כמה הבסיס נשאר וכמה הוא משתנה מפרויקט לפרויקט, כמה חשוב שהיא תהיה אחידה או דווקא פרומה – יש פה הרבה שאלות אז תתחיל מאיפה שאתה רוצה…

דקל: ברמת התמה, בשיחות בינינו תמיד חזר עניין האופק, והדרך, וזה משהו ששזור בכל היצירה שלו – סביבה, מקום, תנועה למקום וגם שהייה במקום. אני חושב שאלו הערכים שעזרו לי לייצר את הדימויים. בנוגע לטיפוגרפיה – היה חשוב לי בסינגל ובספר לצייר אינטימיות בתחושה שהיא מעבירה.

בעבודה על הפסטיבל, אני מרגיש ש/זה היה קצת אחרת – הדגש היה יותר על האווירה שמייצר המקום שבו התרחש הפסטיבל – חאן השיירות

יובל: והצבעוניות? האלמנטים שאתה משלב? הטכניקה שאתה משתמש בה?

דקל: אני משתדל תמיד לייצר תחושה אורגנית, של חומריות. אני חושב שככל שהשנים עוברות אני שואף שתנועת היד שלי תהפוך עוד יותר למשוחררת ופרומה – בין אם זה בעבודה טיפוגרפית או באיור עצמו. אני די בטוח שאיור כמו זה שבחרנו בסוף ל״מתחיל להתעורר״ לא הייתי מסוגל לייצר לפני 10 שנים

יובל: וואלה? מעניין. לא חשבתי על זה אבל יש בזה משהו

דקל: מבחינת השפעות – אני מרגיש מאד קרוב ותמיד מנסה להדהד קצת מרות צרפתי, גד אולמן… אולי קצת ריזינגר. מחוץ לארץ אלה תמיד יהיו סול בס, מילטון גלייזר ותומי אונגרר. וגםפול קליי ונחום גוטמן הם השפעות חזקות, במיוחד על עטיפת הספר

יובל: מה שנקרא מכוון גבוה

דקל: תמיד. גבוה ומהבטן, פחות מהראש

היה בפליטי הדאב אתגר, כי מדובר בעטיפה איקונית של איתן פימנטל. לי היה ברור שצריך להתייחס לעטיפה המקורית – השאלה כמה: כמה משאירים, כמה הולכים קדימה, אבל זה היה חייב להיות נוכח שם

יובל: תגיד, מה עם פליטי הדאב? יכול להראות/לדבר על זה?

דקל: כן

יובל: קדימה

דקל: היה פה אתגר, כי מדובר בעטיפה איקונית של איתן פימנטל. לי היה ברור שצריך להתייחס לעטיפה המקורית – השאלה כמה: כמה משאירים, כמה הולכים קדימה, אבל זה היה חייב להיות נוכח שם. 

בגלל שמדובר באלבום שכולו גרסאות דאב לשירים המקוריים, צללתי לעולמות הדאב ובדקתי איזה חומרים ויזואליים קיימים בו. אחרי שסיננתי את הקלישאות של עישון מריחואנה ורמקולים גדולים מהחיים של בס, נשארתי עם דמות האריה, שלתפיסתי עדיין מזוהה אבל פחות קלישאתית, ואז חזרתי לעטיפה המקורית.

בסופו של דבר בודדתי מתוכה קו דיו אחד נועז – שהוא הפיגום הראשי של הפורטרט המקורי, ועליו התחלתי להניח כתמים וקווים, חלקים יותר חמים ואורגניים וחלקם יותר גרפיים. אני אוהב את המתח שנוצר בינהם. 

המבחן היה כששלחתי את הסקיצה – היה חשוב לי לא להסביר ולתווך – לראות אם אנשים מזהים את המקור ואת הכוונה. וזה עבד. 

עכשיו כשאני חושב על זה, האריה היה שם גם בעיצוב לפסטיבל השנה – הוא רובץ לו שם בצד ימין למעלה. על זה עבדנו קצת לפני ובמקביל לעבודה על האלבום

יובל: תזכיר לי רגע בן כמה אתה? ובן כמה היית כשיצא האלבום המקורי אי אז ב־1987?

דקל: אני בן 45, 46 בנובמבר. הייתי בן 8

יובל ומתי התחיל הרומן שלך עם המוזיקה שלו? כי אני ממש זוכר את אהוד בנאי והפליטים כאלבום מכונן. זה היה כיתה ט׳-י׳ שלי, אני חושב שאין אמן ישראלי שהייתי כל כך הרבה פעמים בהופעות שלו כמו אהוד בנאי, במיוחד בתקופת התיכון ואז בצבא

דקל: למען האמת, בזמן אמת, אפילו בתיכון, המפגש שלי עם אהוד היה כבד לי… כטינאייג׳ר לא הייתי מסוגל להכיל את הסצנות שהוא צייר. נגיד במהרי נא, או אפילו עיר מקלט. אבל בצבא זה פתאום הדהד לי חזק, וגם גיליתי פתאום צד רך יותר, מנחם ואניגמטי, ומשם התחברתי מאוד.

אני זוכר רגע ספציפי שלי עולה לשמירה בבינת׳ ג׳בל בלבנון, אמצע השירות, ראש עמוס בשאלות ופחדים, נפגש פעם ראשונה עם ״אל תפחד״. זה סיפק לי תשובות ותקווה, זו רק מכה קטנה בכנף. הרסת – אפשר גם לתקן. 

אני כמובן עושה פרפראזה, אבל הרעיון מובן. אין לתאר כמה מדויק ובזמן זה היה בשבילי

יובל: יפה. מנקודת המבט שלי אני רק יכול להגיד שהחיבור שלכם ממש מתבקש בבחינת איך זה לא קרה קודם אבל העיקר שהוא קרה. פשוט נפלא

דקל: תודה, זו מחמאה גדולה

יובל: מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד או לספר שלא אמרת לפני שנפרדים?

דקל: אני אגיד שאני מאוד מאוד שמח על החיבור עם אהוד והדרך שאנחנו עושים יחד. זה נדיר למצוא מישהו בסדר גודל כזה שעדיין מאוד מעורב בעיצוב. וגם תודה לצוות שלו שמאפשר ונותן חופש, ולנורית על החיבור