מגלים אוצרות // יוני ניב 

הפעם הראשונה

קשה לי להצביע על פעם ראשונה אחת במובן הקלאסי, כי הפרקטיקה האוצרותית שלי לא התחילה בתערוכה רשמית, אלא צמחה באופן אורגני מתוך סצנת האמנות והמוזיקה האקספרימנטלית בניו יורק לפני כ־20 שנה. פעלנו אז מחוץ לממסד, מה שחייב אותנו – האמנים – ליזום וליצור בעצמנו פלטפורמות תצוגה.

בין השנים 2006 ל־2008, לדוגמה, אצרתי יחד עם חבר סדרת אירועים בשם ״דה פקטו״. עבדנו ללא תקציב ועשינו הכל לבד – מעיצוב ההזמנה ותליית מודעות בעיר ועד מכירת כרטיסים בדלת. זו הייתה תקופה אינטנסיבית של למידה דרך עשייה – על הפקה מלמטה, על קהילה ועל ניסוי וטעייה. בתוך המסגרת הזו לא הייתה הפרדה בין אוצר לאמן; לרוב גם הצגתי עבודות משלי או הופעתי באירועים שאצרתי.

כבר אז נמשכתי לשילובים בין מדיומים ולניסיונות לטשטש גבולות בין קונצרט, עבודת פרפורמנס וחלל תצוגה. כשחזרתי לארץ ב־2011 הצטרפתי לאנסמבל ״מוזיקה נובה״ כמבצע וכמנהל אמנותי שותף. במסגרת הזו אצרתי אירועים רבים שנעו בתפר שבין הופעה מוזיקלית, אמנות פלסטית ופרפורמנס.

התערוכה הראשונה שאצרתי בגלריה הייתה ״תעלת השמע: בין רטט ומחשבה״ (גלריה מוסררה, 2013), ביוזמת אבי סבג. היא כללה עבודות של אמני סאונד ישראליים ובינלאומיים, ביניהם תום סולוביצ׳יק, ענת פיק, אילן גרין, אמנון וולמן, מרגרט שלאגל ולוי לורנצו, ובמובנים רבים מהדהדת את התערוכה הנוכחית.

התחנה הנוכחית

התערוכה ״עִקְבָה״, שמוצגת בגלריה של מוסררה, נולדה מהזמנה של האוצרת הראשית איילת השחר כהן ושל מנהל בית הספר אבי סבג. עבורי זו תחנה טבעית: אני מלמד במחלקה למוזיקה חדשה במוסררה שנים רבות, ועמדתי בראש התכנית למחקר אמנותי בבית הספר. לכן היה כמעט מתבקש להביא אל הגלריה חלק מהעשייה שנוצרת בתוך הקהילה הזו.

בתערוכה משתתפים אלכס בן־ארי, יפעת זיו, בר ערן וגדעון לוי, איה ליאון, שמיל פרנקל, טליה קינן ואלעד שניידרמן, לצד חומרים מארכיון נועה אשכול. היא עוסקת בפרטיטורות גרפיות וטקסטואליות, בשירה מושגית ובכתב תנועה – מפגש בין־תחומי בין אמנים פלסטיים, משוררים ומוזיקאים סביב שאלת הכתיבה והרישום.

התערוכה בוחנת את המעבר מהרגעי והזמני אל הסימן הקבוע, ואת הדרכים שבהן פעולת הסימון – צליל, מילה או תנועה – מתגלמת לכדי נוכחות מתמשכת. בבסיסה, התערוכה עוסקת במעשה הכתיבה כעקבה בחומר, כפעולה ראשונית על סִפה של השפה – בגבול המובנות.

במסגרת התערוכה יתקיימו גם מופעים חיים: ״מוזיקה נובה״ יבצעו פרטיטורה גרפית של איה ליאון, פרטיטורה של שמיל פרנקל תבוצע על ידי אנסמבל בוגרי מוסררה, והקבוצה לריקוד קאמרי של נועה אשכול תבצע יצירות מכתב התנועה.

מכל מלמדיי השכלתי

קשה לי להצביע על תערוכה אחת או על אוצר ספציפי שהשפיעו עליי. היו אינספור מפגשים משמעותיים שעיצבו את האופן שבו אני חושב על אוצרות, וכל אחד מהם היה קשור לרגע ולמקום מסוים בחיי. אני מגיע לעשייה האוצרותית מתוך הפוזיציה שלי כמוזיקאי וכאמן סאונד. החוויות המעצבות עבורי קשורות בראש ובראשונה לחללי הופעה, לאנרגיות הגופניות של הופעה חיה, ולמרחבים שבהם הזמן הוא חומר.

מטבע הדברים, בחלק ניכר מהתערוכות שאצרתי הסאונד מהווה אלמנט מרכזי, שדורש לא רק התייחסות לתנאים האקוסטיים של החלל, אלא גם לחשיבה קומפוזיציונית בזמן – איך צלילים זולגים, מתערבבים או יוצרים מהלך מתמשך.

בחלק ניכר מהתערוכות שאצרתי הסאונד מהווה אלמנט מרכזי, שדורש לא רק התייחסות לתנאים האקוסטיים של החלל, אלא גם לחשיבה קומפוזיציונית בזמן – איך צלילים זולגים, מתערבבים או יוצרים מהלך מתמשך

למרות שקשה לסמן דמות או תערוכה אחת, אני מבקש להצביע על סוג של עשייה אוצרותית שאני מעריך במיוחד – זו שמתרחשת מתחת לרדאר, במרחבים אלטרנטיביים כמו הצימר בתל אביב או המזקקה בירושלים. מקומות שפועלים בעקביות, יוצרים סביבם קהילה של עשייה, ניסוי וטעייה, ומאפשרים מרחב חופשי לאמנים צעירים. בעיניי, זו אוצרות במובנה העמוק – לא רק ארגון של תצוגה, אלא טיפוח של מרחב חי ונושם שבו אמנות מתרחשת, משתנה ומתקיימת.

תערוכת החלומות

אילו הייתי נשאל לפני מספר שנים, אולי התשובה שלי הייתה שאני מעוניין לאצור תערוכת סאונד רחבת הקף ועתירת תקציב בחלל מוזיאלי. אבל היום, בתוך הסיטואציה הפוליטית והחברתית שאנחנו נמצאים בה, וגם כתוצאה מתהליכים אישיים ומקצועיים שעברתי בשנים האחרונות – אעריך יותר אוצרות כתהליך עבודה בעל משך ארוך.

אילו הייתה לי האפשרות, הייתי מעדיף את התהליך ארוך הטווח, את השיחה המתמשכת עם קולגות, אמנים, מוזיקאים – ליצור מרחב שאינו בהכרח מרחב פיזי של תערוכה, אלא מרחב של שיח, שבו לדברים שמעסיקים אותי אמנותית יש משמעות, לא כתצוגה אלא כפרקטיקה של שיח.

בקרוב אצלך

ישנם לא מעט פרויקטים – אמנותיים ותיאורטיים – שממתינים להתממש, ביניהם רעיון להרחיב את הפרויקט הנוכחי לתערוכה מחקרית רחבת הקף. אבל לעת עתה הם ייאלצו להמתין. השנה מוניתי לעמוד בראש התכנית לתואר שני באוריינות חזותית בסמינר הקיבוצים, ובחודשים הקרובים אני מתכוון להקדיש את מירב האנרגיה לבנייה ולפיתוח של התוכנית ולהוראה.

במידה רבה, ניהול תוכנית לימודים דומה לעבודה אוצרותית: הוא כולל חשיבה על יחסים בין תאוריה ופרקטיקה, על יצירת מרחב חי, ועל מפגש מתמשך בין אנשים ורעיונות. במובן הזה, זו תערוכה מתמשכת בפני עצמה.