נדיבות מסוג אחר: אלונה רודה מאירה את קיבוץ ניר יצחק

יובל: הי אלונה צהרים טובים, מה שלומך? את כבר בחזרה בברלין, נכון?

אלונה: האמת שלא, אני בפורטוגל. הגעתי לבקר את אחי היקר שעבר לגור פה

יובל: הו. אני בטוח שמזג האוויר יותר מוצלח בתקופה הזו של השנה בפורטוגל מבברלין הקפואה

אלונה: בחירה טובה לעונה, ללא ספק 🙂 מה נשמע?

יובל: בסדר גמור, עסוק מעל הראש אבל בדברים טובים ומשמחים – כמו לדוגמה לדבר איתך על פרויקט nightcaps המקסים שזכיתי לפגוש לפני שנה בדיוק כשנפגשנו בברלין 😇

אלונה: תענוג! שמחה לשתף פרטים על הפרויקט המשונה הזה, שתופס לי חלק ניכר מהזמן, אפרופו עיסוקים! היית אמיץ להסתובב בעונה הזו בחוץ בשכונה

יובל: האמת שזה אחרת כשאתה בא לביקור, ממושך ככל שלא יהיה, מלגור בברלין בחורף לאורך שנים, אבל בואי נעזוב את מזג האוויר בצד ונדבר על הפרויקט, שזכה כעת גם לבכורה מקומית בקיבוץ ניר יצחק. איך היית מגדירה אותו? איך את מספרת עליו למי ששואל מה זה הדבר הזה

אלונה: כן… כמו שאומרים הפולנים, מתרגלים להכל.

לענייננו, מדובר בפרויקט אמנות במרחב הציבורי, פיסול ליתר דיוק. הזרעים הראשונים שלו נשתלו בעיר שטוטגרט בכלל, במסגרת פסטיבל אמנות ואורבניזם. שלחו אותו להסתובב בעיר לחפש רעיונות. חיפשתי חושך, כהרגלי. מצאתי פארק נחמד, ברובו חשוך, ומנוקד בסוג הזה של פנסי רחוב, או מנורות כדור; סוג פנסי רחוב אופייני לאיזורי הולכי רגל, פארקים וכו׳.

חשבתי שיהיה מעניין לעשות להם shielding – לשים להם, quite literally – כובעים, וזאת על מנת לרכז את נפילת האור כלפי מטה, ולצמצם את זיהום האור כלפי השמיים. וכך היה: עשיתי שלושה פסלים, שהיו מוצבים לכמה שבועות. חשבתי שיש לפרויקט פוטנציאל, אבל הוא היה בתרדמת של שלוש שנים בערך, עד שהרים את ראשו שוב

הבקשה הגיעה לשולחנה של יעל אנגלהרט, אדריכלית ופרויקטורית השיקום של הקיבוץ. כמובן שהמסמך עבר כמה ידיים נוספות, אישורים וכו׳ – וניגשנו לעבודה, כשהמטרה היתה להשיק את הפרויקט בחג הקיבוץ, דקה לחנוכה: שמונה עבודות, שמונה חללים, ושמונה נרות חנוכה; חג האור

יובל: איך זה קרה?

אלונה: הסטודיו שלי ממוקם בברלין בשכונת Brunnenviertel, והרוב המכריע של הדיור בה הוא דיור סוציאלי. החברה שאחראית על המרחבים הציבוריים בשכונה התקינה את המנורות האלו – אי שם בשנות ה־60. לפני שנתיים עברתי גם לגור בשכונה, וכשעברתי אמרתי, הגיע הזמן לעשות את הפרויקט ממש כאן

וגם פה, כך היה! פניתי לחברת הדיור הסוציאלי, degewo שמם – והתחיל מסע יפה ומרגש של עבודה משותפת על סדרה ראשונה ב־2024, ואז גם ב־2025

יובל: ספרי על אותם כובעים: אלו לא צורות אמורפיות. איך נבחרו הדימויים ומה הם כוללים, תני כמה דוגמאות

אלונה: בוודאי. כרגע יש 15 עבודות בשכונה. כולן עשויות מפלסטיק ממוחזר, בהדפסת תלת־ממד, מה שמאפשר לכל עבודה להיות שונה מחברתה. יש כאלו שמדמות כובעים מסוגים שונים, תסרוקות שונות, חיות לילה – מגוון מאוד רחב, שמבוסס על סדנאות שעשינו עם תושבי השכונה, וגם על שיחות עם פעילי שמירת לילה ועוד

הפנסים הכדוריים (עדיין) שולטים

יובל: זה בדיוק מה שרציתי לשאול – לפי מה נבחרו העיצובים – אבל בואי נעבור לקיבוץ ניר יצחק: איך זה קרה?

אלונה: פנסי הרחוב האלו הותקנו ברחבי העולם, באופן די אוניברסלי, משנות ה־60 עד ה־90, באזורים של הולכי רגל במיוחד. אם תשים לב, פנסים שמאירים צמתים גדולים לדוגמה הם פנסים חזקים וגבוהים מאד. פנסים שמאירים שבילים בגנים לעומת זאת זקוקים להרבה פחות אור ולאור חם ורך יותר. 

הנראות האוניברסלית של המנורות האלו התאימה במיוחד לקיבוצים. ממה שהסתכלתי, בהרבה מאוד קיבוצים בארץ – ובטח בקיבוצי העוטף – הפנסים הכדוריים (עדיין) שולטים. לא הייתי שמה לב, אם לא הייתי באה לבקר חבר טוב ואמן מצוין בשם עידן היוש, שעבר לגור בקיבוץ ניר יצחק כמה חודשים אחרי פרוץ מלחמת ה־7 באוקטובר. 

סבתא וסבא שלו מהקיבוץ, הם נפטרו לפני המלחמה, והבית עמד ריק. הוא עזב את גרמניה, שבה גר שנים רבות, ועבר לגור בבית שלהם בקיבוץ. הגעתי לבקר אותו ולא יכולתי שלא לשים לב שהקיבוץ מלא במנורות האלו. אמרתי לו, היי – חייבים לעשות נייקטאפס כאן! וכך היה

יובל: אני רואה ש״כך היה״ זה מוטיב חוזר אצלך… ובכל זאת, למי פנית? למי הייתה פניות לחשוב על המנורות בשלב הזה של החיים?

אלונה: כמובן שיש הרבה מהלכים מאחורי היתכנות של פרויקט כזה, למרות ש״כוסות לילה״ – שם הסדרה בניר יצחק – קרה במהירות בזק. פנינו לקיבוץ לפני… אולי חצי שנה? עם הצעה פשוטה, להפיק כמה עבודות (לבסוף, 8, כמספר הנרצחים בקיבוץ ב־7 באוקטובר), ולעשות זאת כתוצר לוואי של סדנה ודיונים עם חברי הקיבוץ. 

הבקשה הגיעה לשולחנה של יעל אנגלהרט, אדריכלית ופרויקטורית השיקום של הקיבוץ. במקרה לחלוטין אך אופייני לשכונה הקטנה שנקראת תל אביב, היא זכרה אותי ומיד הביעה התלהבות מהרעיון. כמובן שהמסמך עבר כמה ידיים נוספות, אישורים וכו׳ – וניגשנו לעבודה, כשהמטרה היתה להשיק את הפרויקט בחג הקיבוץ, דקה לחנוכה: שמונה עבודות, שמונה חללים, ושמונה נרות חנוכה; חג האור

יובל: יפה. מה בסוף כוללות העבודות פה ולמה דווקא הן?

אלונה: בסדרה בקיבוץ נשארתי ממש צמודה לסקיצות שנוצרו בסדנה עם התושבים, מתוך תחושה שהקשר שלהם למקום עמוק וחשוב, במיוחד בימים אלו. בסדרה יש שני מופעי חיות לילה: הקיפוד והתנשמת, שניהם טיפוסיים ונפוצים בקיבוץ; יש פסל שמתיך יחד נורית ותות שדה, מגידולי הקיבוץ; יש סופת חול, פסל יפה ומופשט יותר; יש קקטוס עם פריחה משגעת שאני מחבבת במיוחד, בעקבות הקקטוסים הענקיים שגדלים בקיבוץ; יש גלידה נמסה, שממוקמת ליד הכלבו (לבקשת הקהל!); יש שמש ויש כובע טמבל באווירת קריקטורה של דוש, ועוד. מאוד מגוון. 

בחג הקיבוץ, שהוא יום ההולדת של הקיבוץ, נירה דישי – חברת קיבוץ ומשחקולוגית – בנתה תחנת משחק סביב העבודות. בערב עשיתי סיור לילה סביב העבודות, שם שיתפתי קצת על הרקע האקולוגי לפרויקט ובכלל

נדיבות מסוג אחר

יובל: אני רוצה בשלב הזה להסתכל רגע על הפרויקט במכלול העבודות שלך. אני אמנם לא מכיר כל עבודה שלך אבל בכל זאת מה שנקרא עוקב ומבקר, ואני חושב שאין מצב שהייתי מנחש שאלו עבודות שלך. נכון, הקשר לאור, אבל העבודות שלך הרבה יותר דרמטיות, ואלו יותר עדינות, עם חוש הומור.

את מסכימה? אני לא מכיר מספיק? איפה את רואה אותן בקונטקס שלך?

אלונה: יש מי שיסכים איתך 🙃 אני חושבת שזה חלק מההתבגרות שלי, או אולי אפילו אפשר לומר, בשלות מקצועית. עם קהלים שונים אני מדברת בשפות שונות. 

במרחב ציבורי, בטח ובטח במקום כמו קיבוץ שמתאושש ממכה כל כך קשה – אני חשה צורך להביא איתי נדיבות מסוג אחר. לא היה מקום להכניס שום מסר שלילי. כאן באתי רק להרים. אפילו הדיון על הפחתת זיהום אור התקבל עם חשדנות, ולכן נהגתי במשנה זהירות

בסביבה של מוסדות (מוזיאונים ומרכזים לאמנות עכשווית מסוגים שונים) אני חשה יותר מוגנת לעשות פעולות אפלות ומורכבות. במרחב ציבורי, בטח ובטח במקום כמו קיבוץ שמתאושש ממכה כל כך קשה – אני חשה צורך להביא איתי נדיבות מסוג אחר. לא היה מקום להכניס שום מסר שלילי. כאן באתי רק להרים, כמו שאומרים. 

אפילו הדיון על הפחתת זיהום אור התקבל עם חשדנות, ולכן נהגתי במשנה זהירות. מכיוון שאור מזוהה עם חיזוק תחושת ביטחון, חברי הקיבוץ (בהכללה) היו רוצים כמה שיותר אור, כדי לפצות על תחושת חוסר הביטחון שהם מרגישים. לכן היה מקום לתקשר מעל הממוצע את המסר שהעבודות לא מפחיתות את כמות האור עבור הולכי הרגל, אלא להפך – בחלק מהמקרים, אפילו מוסיפה אור בזכות הרפקלטור שהפסלים מייצרים. 

אני רואה את הסדרה כהמשך ישיר של העבודה שלי, שנעה על צירים מקבילים, כאלו שעל פניו לאו דווקא מתחברים; סוג של סכיזופרניה מכוונת

יובל: סוג של סכיזופרניה מכוונת… אהבתי. לאן את רואה אותו מתפתח? בא לך סקייל?

אלונה: מאוד. בברלין, התכנית ל־2026 היא לכסות את כל הפנסים בשכונה, בשיתוף פעולה רחב יותר עם כמה שותפים. המודלים יהיו פשוטים יותר ומיוצרים באופן תעשייתי יותר (כנראה הזרקת פלסטיק), כך שנוכל להפיק כמות גדולה של כל אחד. אפשר לקרוא לזה Nightcaps Bauhaus Edition – אולי לא רשמית, אבל קונספטואלית. עיצובים מינימליסטיים יותר, מעשיים יותר, אבל עדיין אמנות. 

אני מאד מתרגשת לעלות שלב. תמיד המחשבה היתה שהעבודות האלו באות לגרות את הדמיון ואת הדיון על הלילה העירוני, דיון שבקושי מתקיים (בטח שבארץ, בהכללה: מדינה עם זיהום אור מטורף). אני שמחה לראות כמה התעניינות מתעוררת סביב העבודות, וכמה פתרונות יצירתיים יכולים לספק תשובות גם מלבבות וגם מעשיות.

אם זה יעבוד פה בשכונה, נוכל להעתיק את המודל לשכונות אחרות, ישובים אחרים וכו׳. התפיסה היא של repair במקום לזרוק ולהתקין מחדש

יובל: מהמם. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

אלונה: כמה מילים טובות על ניר יצחק: כוסות לילה התאפשר כחלק מהליך השיקום של הקיבוץ. תודה גדולה לכל מי שליוו את הפרויקט: מנהלת הקהילה מוריה אילון; יו״ר החינוך של הקיבוץ, תובל אש דבי; נירה דישי, חברת קיבוץ ומשחקולוגית; ותודה מיוחדת לפרויקטורית השיקום של הקיבוץ, האדריכלית יעל אנגלהרט. 

העבודות מוצבות עד הודעה חדשה, וניתן לבקר לקיבוץ בתיאום איתי: info[at]alonarodeh.com