לחם עבודה // רעות עירון

מי?

רעות עירון, 52, אדריכלית, מעצבת רב«תחומית, מתמחה בעיצוב בתי קפה ותערוכות, מתגוררת בתל אביב.
אינסטגרם /סטודיו

מה אני עושה?

הקריירה שלי החלה באמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת, דווקא מהשטח – כבעלת בית קפה עצמאי שפתחתי בגיל 22, באצ׳ו. המקום הפך עם הזמן לסוג של מעבדת חיי ומשם הכל התגלגל. לאחר שמונה שנים  מכרתי את הקפה כי רציתי להתפתח. נסעתי עם בן זוגי לאירופה ומשם התחלתי להתגלגל לתוך עולם העיצוב ואמנות והשילוב של השניים, שזה הליבה של העבודה שלי שהפכה להיות התמחות בעיצוב תערוכות ובתכנון בתי קפה. זה לא היה מהלך מתוכנן, אלא רצף אורגני של פרויקטים. אולי זאת הסיבה לכך שלא הגדרתי את עצמי כסטודיו ולא מיתגתי את עצמי. 

רעות עירון. צילום: מ״ל

קפה אריאלה. צילום: מ״ל

נחת ריינס. צילום: מ״ל

נחת בתחנה. צילום: דור אבן חן

כילדה, חלל ועיצוב עניינו אותי מאוד (לא בטוחה אם זה קשור לכך שגדלתי עם אבא אדריכל; חושבת שגם אמא שלי שסרגה ורקמה ותמיד היתה מכונת תפירה פתוחה בבית השפיעו); לא יכולתי לשהות בחללים שלא נעמו לי בפרופורציות, בתאורה, בחומרים ובצפיפות. בבית הספר יסודי אמא שלי נאלצה לתפור וילונות כדי לסנן את עוצמת האור בכיתה. לי זה לא היה ברור שחלל ועיצוב יהיה עיסוק חיי, מסביבי תמיד היה ברור לכולם שזה חלק ממני. 

ההתמקצעות שלי בקפה גרמה לי לחזור לתחום – לא כבעלים, אלא כמעצבת. הפרויקט המשמעותי הראשון שלי בתכנון בתי קפה היה קפה נחת בכיכר דיזנגוף לפני 11 שנה. מאז התחום עבר הרבה שינויים משמעותיים ותרבות הקפה השתנתה מאוד: איכות הקפה, התמקצעות, כמות המטחנות בדלפק השירות, עובדים שחיים את זה, מפול סרוויס לשירות עצמי ועוד. 

אני מאוד מתחברת לטייניות של בתי הקפה מהגל השלישי, פחות מתחברת למראה המעבדתי שקיים בחלק מסצנת הספיישלטי קופי. בין לקוחותי קפה נחת (ריינס החדש ובית הקלייה במתחם התחנה), אדא חנינה (בשוק הפשפשים ובשוק לוינסקי), סטודיו קפה במוזיאון תל אביב, אריאלה בבית אריאלה, דיזינגוף d298 ושאולה במלון לינק (השניים האחרונים מקבוצת קפה אחד העם), קפה אלג׳יר בבית פליציה בלומנטל.

בתכנון שלי אני מנסה לייצר ללקוח שבא לשתות קפה חוויה: זה הרגע הזה ביום שבו הוא לוקח לעצמו הפסקה – זאת המנוחה היומית שלו – ומתחבר לעוד אנשים שיושבים יחד באותו המקום. מהמקום הזה הסתכלתי על זה אז כבעלת בית קפה, ומשם אני מסתכלת על זה היום.

נחת ריינס: נחת ואני ברומן ארוך של יותר מעשור. אני אוהבת את המשיכה שלהם לשלמות ואת העובדה שהם מובילים את תחום הקפה בארץ, ומרגישה שאני צריכה לתת להם מענה תכנוני שמחובר לערכים האלה של קידום, הובלה ורענון התחום. יש לי אחריות – אני צריכה לסייע להם להיות הכי טובים ולהכניס ערכים שמשפרים להם את התפעול. כשמנהלת המקום אומרת לי: ״אני רואה את העובדים והם עובדים, הידיים יודעות איפה כל דבר נמצא והולכות לשם בצורה טבעית״, אני מבינה שהצלחתי. אני גם רואה איך המקום נפתח על הבוקר ומתמלא מיד. עובד. המקום נורא מצליח. ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלי. 

״בתכנון שלי אני מנסה לייצר ללקוח שבא לשתות קפה חוויה: זה הרגע הזה ביום שבו הוא לוקח לעצמו הפסקה – זאת המנוחה היומית שלו – ומתחבר לעוד אנשים שיושבים יחד באותו המקום״

עשינו דרך ארוכה מפתיחת הקפה בכיכר דיזנגוף ועד היום. בעשר שנים האלה בעיקר חילחלה ההבנה מה זה מקומות שמגישים רק קפה. החוויה – במיוחד של הספיישלטי קופי – היא מינימליסטית ומשחררת את החלל; החלל מפונה לטובת עמדת השירות והרבה שטח לאנשים המגיעים עם עגלה ותינוק, ילד ביד אחת וכלב ביד השניה; לכל זה אני מתייחסת בתכנון.

בשרות עצמי הדלפק משמש כעמדת מכירה ושירות והוא הקשר הישיר עם הלקוח. הכול גלוי, והלקוח רואה הכול. בעבודת התכנון יש לנצל ולדייק כל סנטימטר ולחשוב על כל פרט – גם מזווית הלקוח, הדלפק צריך להיות פונקציונלי וגם להיראות טוב.

בעבודת התכנון חשוב לי להבין את נפח הפעילות שצפויה להיות בקפה ולהצליח לתכנן את המקום בצורה כזאת שהוא יוכל להכיל את נפח הפעילות הזאת. בנחת ריינס האתגר היה להצליח להעביר את נחת מכיכר דיזנגוף, שבו פעילות שיא בפריים לוקשיין, לתוך מבנה קטן ונטול ג׳סטות, למעט חלון אור לכיוון צפון – עיצוב שמצריך דיוק של פרטים ומחשבה קדימה של עסק מבוסס ומתפתח. זאת הייתה משימה קשה. זה חלל הרבה יותר קטן ונמוך מהחלל בכיכר. היה רצון להחזיר לקפה את האופי השכונתי שלו שקצת אבד בכיכר. כשאני רואה את ההצלחה של פעילות הקפה, אני מבינה שזה הצליח.

בתהליך התכנון אני תמיד חושבת על השכונה, על השימוש היומיומי של האנשים בקפה, על הרצון שלהם לחזור למקום שמרגיש להם כמו בית. נחת ריינס מאוד מתחבר לי לתל אביב, חלק מבחירת החומרים לקוחים  ממבנים לשימור בעיר – אני אוהבת להכניס לבתי קפה שאני מעצבת דברים מוכרים, בודקת מה ביכולתי לשלב שלא חדש לגמרי וגם נוסטלגי. ברוב הפעמים, כשאני נכנסת למקום, אני מנסה לבדוק טוב טוב מהם הדברים שאני לא חייבת לגעת בהם, לפרק ולעשות מחדש. בנחת ריינס – ויטרינת העץ החיצונית, שקיבלתי בירושה מהמסעדה שפעלה שם קודם, נשארה.

נחת ריינס. צילומים: מ״ל

נחת בתחנה. צילום: דור אבן חן

אדא לוינסקי

אדא בפשפשים

אדא לוינסקי: חמש שנים לאחר שעיצבתי את אדא חנינה ביפו, פנו אליי כמה חודשים לאחר תחילת המלחמה לתכנן מקום חדש ברחוב זבולון בשוק לוינסקי תוך שמירה על הרישוי הקיים. החלל, שהיה בו כמעט הכל אך לא התאים לצרכים התפעוליים, שימש בעבר מקום לאירועים. ביצעתי שתי פעולות מרכזיות: יצירת אינטימיות באמצעות סגירת קירות, ופירוק אלמנטים בנויים לשימוש כחומר גלם לתכנון ולעיצוב מחדש. 

אריאלה: ניגשתי לתכנון כשברור לי שיש צורך להתמקד בחיבור לכיכר המוזיאון, הרבה מעבר למבנה הפנימי. תפסתי את הכיכר כמרחב אורגני ופתוח, ללא סידור קבוע של ישיבה. העסק הוקם בתקופת הקורונה, במקביל להתפתחות קונספט ה־Grab&Go, והשימוש בכיכר הצליח מיד (רציתי שאנשים יקחו כיסא וישבו באופן אורגני במרחב הפתוח, לא משהו תחום, אלא גמיש). עם הפיכתה לכיכר החטופים, השימוש רק התעצם והוכיח את עצמו כגמיש ומתאים להתכנסות גדולה, לצד תפעול יומיומי. 

סטודיו קפה: קפיטריה במוזיאון תל אביב. בזמן שעבדתי עם סוזן לנדאו על שיפוץ המוזיאון אמרתי לה: מה דעתך לוותר על גלריה אסיא לטובת חלל לקפה, לפתוח קיר חיצוני לגן הפסלים, פעולה שתחבר את הבניין הראשי לבניין אמיר ותיתן לב למוזיאון. לא חשבתי שהיא תשיב בצורה חיובית על זה, והופתעתי שהיא עפה על זה. ככה נולד החלל לקפה הפונה לגן הפסלים.

עיצוב תערוכות: לצד תכנון בתי קפה אני מתמחה בעיצוב תערוכות. בשנה האחרונה עבדתי על תערוכת הצילומים האבודים של כריס מרקר במוזיאון ישראל. השקעתי מחשבה רבה באופן הצגת הצילומים בשילוב סרטים, ובאופן שבו ניתן לעצב תערוכה בעלת אופי ישראלי מהתקופה שצילם כריס מרקר בישראל. בשנים האחרונות אני עובדת עם צוות עדות מקומית על תכנון ועיצוב החלל. תערוכה שהיא ממש עבודת צוות ומשימה ערכית וחשובה, כרגע מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד 7.2.

מה בצלחת?

אני לא אוכלת חריף ולא אוכל שמן, למרות שאני מעריצה אוכל איטלקי. הארוחה הכי מפנקת מבחינתי היא פסטה, דג ומגוון סלטים, כשאחד מהם לפחות מבוסס על עלים ירוקים. בכלל סלטים זה ביטוי מאד אישי – כל אחד מכין סלט אחר וזה עולם אינסופי של אפשרויות.

מוזיקת רקע

לפני כמה שנים נחשפתי למוזיקה לטינית אלקטרונית שפתחה עבורי עולם חדש של צליל, תנועה ודמיון שגורם לי להיטען. ככה הגעתי ל־Dengue Dengue Dengue – צמד מוזיקה אלקטרונית ניסיונית שפועל מלימה פרו ונודע בצליל ייחודי שמחבר בין מסורות לטיניות עתיקות לבין מוזיקה אלקטרוניקה עכשווית. זה מקור השראה, השתאות וגם מעורר בי קנאה ורצון ליצור משהו כל כך חי ומגוון.

חברה טובה שלי מנגנת על חליל צד הודי. מפתיע ומרגש העושר מכלי נגינה אחד שעשוי מחתיכה של עץ במבוק, זה גורם לי לחשוב על מינימליזם. למוזיקה יש מקום משמעותי בחיי ומרגישה שצריכה לפנות לזה יותר מקום. כמה שיותר, טוב יותר. 

״אני אוהבת להכניס לבתי קפה שאני מעצבת דברים מוכרים ובודקת מה ביכולתי לשלב שלא חדש לגמרי וגם נוסטלגי. ברוב הפעמים, כשאני נכנסת למקום, אני מנסה לבדוק טוב טוב מהם הדברים שאני לא חייבת לגעת בהם, לפרק ולעשות מחדש״

המלצות אמנותיות?

• Hariprasad Chaurasia: אחד מגדולי המוזיקאים של הודו במאה ה־20 וה־21. נחשב לאמן המוביל של חליל הבַּנְסוּרִי; בספר השיאים של גיניס הוא האיש שטס הכי הרבה בעולם.
• ספר הקומיקס moms yeong-shin: שתי נשים קוריאניות משולי החברה העירונית, רצף של סצנות יומיומיות.
• דורון ברנס: יצא לי גם לראות אותו באיזו שבת בנחת ואמרתי לו שאני מאוד אוהבת את האופן שבו הוא תופס את תל אביב.

ניימדרופינג

בפרויקטים אני נותנת מעצמי מכל הידע והניסיון שלאורך השנים צברתי ויש פרויקטים שנתונים לי חזרה, משפיעים עלי ומפתחים אותי. ככה אני מרגישה לגבי איסמו נוגוצ׳י (פסל, מעצב ואדריכל נוף יפני־אמריקאי) – תערוכה שעיצבתי ונפתחה לאחרונה במוזיאון ישראל, לכבוד 60 שנה לגן הפסלים שבמוזיאון. בשלב זה של חיי, אחריי שעברתי את גיל 50 ועשרים שנה של רצף עבודה, מפרויקט לפרויקט – אם יכולתי לבחור עם מי בא לי לעבוד זה עם נוגוצ׳י, כדי להבין עוד לגבי חומר ומרחב ואורגני.

חם מהתנור?

אני עובדת כרגע על מקום חדש לבעלים של ״הספסל״ בגינת דובנוב (מקום שעשיתי לפני כשנתיים), בבעלות חלק מהשותפים באריאלה. עובדת על מסעדניה של איתן ונונו (אקס החלוצים 3) ודיה רז (הנוי) בלבונטין פינת ברזילי, נראה לי שנעשה שם משהו מאוד חמוד. ואני כרגיל בתוך המוזיאונים.

איסמו נוגוצ׳י במוזיאון ישראל. צילומים: מ״ל

כריס מרקר במוזיאון ישראל