״הבנים״: מסיימת בשיא או בשפל?

״הבנים״, הסאטירה הפרועה על גיבורי־על, תרבות המסכים והפוליטיקה העכשווית, הגיעה לסיומה. הסדרה, שהתחבבה הן על מעריצי ז׳אנר גיבורי העל והן על מגלגלי העיניים מולו, היא לטענת כותב שורות אלו אחת הסדרות המרעננות שהמסך הקטן ראה בשנים האחרונות.

או לפחות כך התחילה: היא הייתה חצופה, מדממת, שנונה, לא פעם מבריקה, ובעיקר כזו שהצליחה להפוך את ז׳אנר גיבורי העל למראה הזויה ומטורללת של אמריקה עצמה. אבל היא גם לא הייתה חפה מטעויות, בעיקר בעונה הרביעית והמאכזבת.

אמנם יש משהו מעט מיותר בלכתוב הספד לסדרה שכבר אמרה על עצמה כמעט הכול, אבל שווה להקדיש כמה מילים לעונתה האחרונה, ובעיקר לשאלה אם היא סיימה בשיא או בשפל. התשובה, כמו הרבה דברים אצל ״הבנים״, נמצאת איפשהו באמצע; בתוך שלולית של דם וקרביים.

העונה החמישית ממשיכה כמעט בדיוק מהמקום שבו העונה הקודמת הסתיימה: אמריקה של ״הבנים״ היא כבר לא רק חברה רקובה שנשלטת בידי תאגיד ציני, אלא מדינה שהחליקה במהירות לתוך פולחן אישיות, כוחנות, פרנויה פוליטית ושלטון של ה״סופס״.

אם יש דבר אחד שעונת סיום חייבת לעשות כמו שצריך, זה לסגור חשבון עם הדמויות שלה. בסעיף הזה אפשר לסמן וי: גיבורים הפכו לנבלים, נבלים לגיבורים, ואחרים נשארו בדיוק במקום שבו ״הבנים״ תמיד אהבה אותם – איפשהו באמצע

הומלנדר (אנטוני סטאר) נמצא בעמדת כוח מסוכנת מאי פעם: הוא כבר לא מחביא את השליטה שלו, אלא מוציא אותה החוצה בגלוי ובפסיכוטיות, מתוך תסביך משיח מסוכן. הוא, מבחינתו, אל (ליטרלי, יורשו של ישו) לכל דבר ועניין, וזה מגיע עם כל הפריבילגיות: רצח המוני, הערצה, שליטה מוחלטת, ושייזהר מי שיגיד משהו.

בוצ׳ר (קארל אורבן) מתקרב אל פתרון קיצוני משלו לבעיית ה״סופס״, שאותו הוא מבשל במוחו המעוות זמן רב: לחסל את כולם באמצעות וירוס. ויואי (ג׳ק קווייד), אנני/סטארלייט (ארין מוריארטי), אמ־אם (לז אלונסו), פרנצ׳י (תומר קאפון) וקימיקו (קארן פוקוהרה) נאלצים להבין אם עוד נשאר להם מה להציל, אם עוד נשאר להם כוח לסחוב בתוך הטרפת הבלתי נגמרת, ומה המחיר של ניסיון נוסף להציל את העתיד אחרי שכל התקווה אבדה – ואיתה גם רוב האמונה באנושות.

נתחיל במה שעובד: הקאסט – נהדר. תומר קאפון ממשיך לעשות חיל ושופך את הצ׳ארם שלו לכל כיוון. קארן פוקוהרה, לז אלונסו, ג׳ק קווייד וארין מוריארטי ממשיכים להחזיק את הצד האנושי של הסדרה, זה שמזכיר שמתחת לכל הדם, הזעם והבדיחות הפוליטיות, יש עדיין אנשים שמנסים איכשהו לא להיהרס לגמרי. מנסים, לא כל כך בהצלחה, שכן הם מותשים, שחוקים ובעיקר כבר לא תמימים. מסכנים, עברו הרבה.

אבל מעל כולם ממשיכים לככב, כבר מההתחלה, שני מוקדי המשיכה הגדולים של ״הבנים״, שהם גם מוקדי החיכוך שלה, בואכה פיצוץ: בילי בוצ׳ר והומלנדר. היריבות ביניהם, הנקמנות והטרלול, היו ונותרו הקרם דה לה בלודי קרם.

האחד הוא דוגמה ומופת לסתירות מוסריות שמוכן לשרוף את העולם בשם המטרה; השני הוא סופרמן – אם סופרמן היה גדל בתוך מעבדת יחסי ציבור, טראומה ופטיש לאלוהים יודע כמה חלב אם. אחרי התנגשויות בלתי פוסקות, הקו העקום הזה מגיע לסיום מספק למדי. עדיף לא להכביר במילים, אבל אפשר לומר ש״הבנים״ מבינה מה היה המנוע המרכזי שלה, ונותנת לו את הכבוד הראוי.

מתחת להכל יש לב

אם יש דבר אחד שעונת סיום חייבת לעשות כמו שצריך, זה לסגור חשבון עם הדמויות שלה. לא בהכרח לרצות את כולם, אבל כן למצוא דרך לקשור את המסע שלהן באופן הולם. בסעיף הזה אפשר לסמן וי: גיבורים הפכו לנבלים, נבלים לגיבורים, ואחרים נשארו בדיוק במקום שבו ״הבנים״ תמיד אהבה אותם – איפשהו באמצע, מזגזגים בשטח האפור.

העונה החמישית מעניקה לא מעט רגעי חסד וגאולה, אפילו רגעים ממש מרגשים. זה מהותי, כי דווקא על רקע הציניות, הסאטירה והאלימות, הרגעים הרכים האלה בולטים ומראים שמתחת להכל יש לב.

יש גם הופעות אורח, דמויות ישנות, ואורחים מסדרת הבת ״דור ה־V״, שמעניקים סגירה קטנה לקצוות שנשארו פתוחים ומחברים את עונת הסיום אל היקום הרחב יותר של הסדרה. לא כל הופעה כזו הכרחית, לא כולן מקבלות מספיק מקום, וחלקן כבר מעידות על בעיה גדולה יותר שאגיע אליה עוד רגע, אבל רובן משרתות את תחושת הסיום: יש מסיבה אחת אחרונה לכולם. כצפוי, זו מסיבה מלוכלכת.

מה עובד חלקית? הסאטירה שאפיינה את הסדרה מתחילתה עדיין שם. ״הבנים״ לא איבדה את הכישרון לתקוף את אירועי השעה: את הקפיטליזם החזירי, את הפוליטיקה האמריקאית העכשווית, את השיח המתלהם של ימין מול שמאל, את הטראמפיזם, את הפייק ניוז, את תרבות המסכים, את שטיפת המוח במדיה ואת הפיכת הכול לסחורה. ואיך אפשר שלא להוסיף לזה גם את הנושא הכי חם בשוק – בינה מלאכותית.

לפרקים, זה עדיין אפקטיבי. אבל כאן גם מתחילה הבעיה: אין הרבה חדש תחת השמש. שפת הדימויים שהייתה פעם ארסית, שנונה ורעננה, הפכה חזרתית, כהה ולעיתים ממש צפויה. ממש בתחילת הפרק הראשון, לדוגמה, נגלה שיש מחנות ריכוז שהאיקונוגרפיה שלהם לא משאירה יותר מדי מקום לספק, ובאחד הדימויים המצלמה יורדת וחושפת דימוי שמהדהד את השלט הידוע לשמצה מאושוויץ, ״העבודה משחררת״.

אי אפשר לדבר על ״הבנים״ בלי לדבר על הגרוטסקה, האלימות הגרפית והאכזריות. עונת הסיום אולי לא מגיעה לשיאי הטירוף של קודמותיה, אבל רוב הזמן היא מספקת את הסחורה. יש אקשן, ולא מעט ממנו. לא משהו שלא נראה כבר, אבל מי שזה מתחביביו לא יוכל להתלונן. איברים עפים, ראשים נפתחים, דם נשפך בכמויות שמאתגרות את מחלקת האביזרים, והסדרה עדיין יודעת להפוך אלימות לתיאטרון מופרע. הבעיה היא שהתיאטרון הזה הפך להרגל. כשהכול מזעזע כל הזמן – שום דבר כבר לא באמת מזעזע.

החולשה הכי הזויה של ״הבנים״, שאת ניצניה כבר היה אפשר לאתר בעונה השלישית וביתר שאת ברביעית, כרוך במהלך הבין־עונתי שהיא עברה. מסאטירה על מסחור קפיטליסטי, היא התחילה להיראות כמו הדבר שאותו ביקשה לבקר

ומה לא עובד? קודם כול, הקצב. הוא לא תמיד מחזיק. העונה נעה קדימה ואחורה, מאיצה ומאיטה, ואז שוב מאיצה ושוב מאיטה. נו שויין. יש גם רגעים, תפניות ושינויים שמרגישים קצת מאולצים, או פשוט לא אפויים לגמרי. גם ההומור כבר לא חד כפי שהיה. ״הבנים״ הפכה למעין אבא שמספר את אותה בדיחה שוב ושוב, עד שגם אם פעם היא הייתה מצחיקה – עכשיו כבר בא לך להניח לו יד על הכתף ולהגיד: הבנו, חפרת.

חלק מהחולשה כרוך גם במה שאין. בסדרה שכזו, אפשר היה לצפות שיותר פרקים ירגישו כמו אירוע. מלבד שני פרקי הסיום, קשה להגיד ש״הבנים״ סיפקה אירועים טלוויזיוניים גדולים באמת, ובטח שלא הצליחה להתעלות על רגעי המופת שלה מהעונות הקודמות: הטירוף הגרוטסקי של ״הירוגזם״ בעונה השלישית, קרבות המסדרון וההתפרצויות הפסיכוטיות של הומלנדר, או הרגעים שבהם הסאטירה שלה הרגישה חדה מספיק כדי לדקור את המציאות עצמה ברגעים של ״שיט, לא ראיתי את הסצנה הזו בחדשות אתמול?״. בעונת הסיום יש רגעים טובים, אבל מעט מדי מהם מרגישים כמו רגעים שייחרטו בזיכרון.

אבל החלק האבסורדי באמת, החולשה הכי הזויה של ״הבנים״, שאת ניצניה כבר היה אפשר לאתר בעונה השלישית וביתר שאת ברביעית, כרוך במהלך הבין־עונתי שהיא עברה. מסאטירה על מסחור קפיטליסטי, היא התחילה להיראות כמו הדבר שאותו ביקשה לבקר.

כמו הטקטיקה של מארוול, וגם קצת של DC, לא מעט מ״הבנים״ מרגיש כמו טריילר לסדרות ספין־אוף פוטנציאליות. רגעים שלמים של ״הנה תראו, נשים את זה בצד, נצטרך את זה אחר כך״, ו״הנה, יש אותו, בקרוב אצלכם במיני סדרה חדשה״. במקום עולם שמתרחב כי יש לו מה לומר, מתקבלת לעיתים תחושה של מדף מוצרים עתידי, כזה שכבר אפשר לדמיין לו מארז מהודר לכבוד החגים.

״הבנים״ הייתה בשיאה סדרה שצחקה על יקומים קולנועיים, על פרנצ׳ייזים, על תאגידים שמוכרים התנגדות בתוך אריזה נוצצת, ועל תרבות שלא מסוגלת להבדיל בין ביקורת למוצר. אבל בסוף, גם היא התקשתה להפסיק.

היא התרחבה, הסתעפה, פתחה דלתות, שמרה דמויות בצד, והשאירה תחושה שלא הכול נועד כדי לספר סיפור – חלק מזה כבר נראה פוטנציאל כלכלי שצריך להסתער עליו. גם אם זו לא בגידה ברוח הסדרה, זו בהחלט אירוניה עגומה. הסדרה שידעה לצעוק על ווט הפכה בעצמה, לפחות חלקית, לווט. ואת זה גם המודעות העצמית לא יכולה להסוות.

אז מצד אחד, היא הצילה את כבודה לאחר עונה רביעית מזוויעה, ונתנה סיום ראוי, מרגש לפרקים ומדמם כמו שהיא יודעת. מצד שני, מגרעותיה, שעליהן כבר הבעתי את חששותיי בעונה השלישית, הפכו מדאגה למציאות: התבניתיות נחקקה, הקצב נחלש, הסאטירה נשחקה, והיקום שהתחיל כבדיחה על פרנצ׳ייזים – התחיל להיראות בעצמו כמו פרנצ׳ייז שמסרב להיגמר.

זה לא מוחק את החדות, השנינות והחדשנות שהיא הפגינה בשיאה. ״הבנים״ עדיין הייתה אחת הסדרות החריפות, המצחיקות והמופרעות שנראו על המסך בשנים האחרונות. אבל בעונת הסיום שלה היא גם הוכיחה, קצת כמו הדמויות שעמדו במרכזה, שגם מי שמקדיש את חייו למלחמה במכונה – עלול לגלות בסוף שהוא כבר אחד מגלגלי השיניים שלה.

---

הבנים, עונה 5 | אמזון פריים
יוצר: אריק קריפקי
שמונה פרקים; ארצות הברית, 2026
3 כוכבים