המכתב שחיכה 45 שנה - ושינה את ההיסטוריה

לפני כחודש גיליתי שב־6 ביוני ימלאו 265 שנה למעבר נוגה של 1761. הסיפור הזה ישב אצלי כבר שנים ברשימת הרעיונות. אחד מאותם פרויקטים שאתה בטוח שתחזור אליהם ״כשיהיה זמן״. אבל פתאום התאריך היה כאן: לא בעוד שנה. לא בעוד עשור. עכשיו. אז החלטנו לעשות סרט.

ביחד עם טמיר אבידור וספי הירש התחלנו לעבוד על TRANSIT – סרט קצר בן שתי דקות שנוצר באמצעות כלי בינה מלאכותית, ומספר את סיפורו של אחד האירועים המדעיים השאפתניים והחשובים בהיסטוריה. בהתחלה חשבתי שאנחנו עושים סרט על אסטרונומיה. אחר כך חשבתי שאנחנו עושים סרט על בינה מלאכותית. לקח לי כמעט חודש להבין שאנחנו עושים סרט על משהו אחר לגמרי.

היום, 6 ביוני, מלאו 265 שנה לאירוע שרוב האנשים מעולם לא שמעו עליו – אבל הוא שינה את הדרך שבה האנושות מבינה את מקומה ביקום. באותו בוקר בשנת 1761 הביטו אסטרונומים ומלחים בנקודות שונות בעולם באותה שמש. הם חיפשו נקודה שחורה קטנה – כוכב הלכת נוגה החולף על פניה. לכאורה, עוד תצפית אסטרונומית. בפועל, אחד משיתופי הפעולה המדעיים הגדולים והשאפתניים בהיסטוריה.

מה שמדהים בסיפור הזה הוא לא רק המדע, אלא התזמון. בריטניה וצרפת היו אז בעיצומה של מלחמת שבע השנים – מלחמה שהתנהלה על פני ארבע יבשות וגבתה מאות אלפי קורבנות. ובכל זאת, שתי האימפריות אפשרו ל־120 אסטרונומים להמשיך במסעותיהם אל יותר מ־60 נקודות תצפית על פני כדור הארץ. לרגע קצר אחד, המדע הפך חשוב יותר מהמלחמה.

ככל שהעמקתי בסיפור, הבנתי שהוא לא עוסק רק באסטרונומיה. הוא עוסק במנגנון בסיסי הרבה יותר של התרבות האנושית: היכולת לדמיין עתיד ולבקש מאחרים לפעול בתוכו

הסיפור התחיל 45 שנה קודם לכן. האסטרונום אדמונד האלי חישב שמעבר נוגה עתיד להתרחש ב־1761, והבין שהתצפית תאפשר למדוד לראשונה את המרחק בין כדור הארץ לשמש. הייתה רק בעיה אחת: הוא ידע שלא יחיה עד אז. לכן הוא כתב מכתב לעתיד. הוא הסביר לאנשים שעוד לא נולדו מתי להביט לשמיים, מאיפה למדוד ואיך לאסוף את הנתונים. ואז הוא מת. 45 שנה אחר כך, אנשים שמעולם לא פגשו אותו מילאו את בקשתו.

יש משהו כמעט בלתי נתפס ברעיון הזה: אדם אחד שולח מחשבה קדימה בזמן, ואנשים אחרים ממשיכים אותה. הפעם היחידה שבה נתקלתי ברעיון דומה הייתה ב״בחזרה לעתיד״, כשדוק בראון שולח למרטי מקפליי מכתב מהעבר שבו הוא תקוע… רק שבמקרה הזה זה באמת קרה.

ככל שהעמקתי בסיפור, הבנתי שהוא לא עוסק רק באסטרונומיה. הוא עוסק במנגנון בסיסי הרבה יותר של התרבות האנושית: היכולת לדמיין עתיד ולבקש מאחרים לפעול בתוכו.

אנחנו רגילים לחשוב על תחזיות כעל משהו ששייך למזג האוויר, לשוק ההון או לפוליטיקה. אבל כמעט כל דבר שאנחנו עושים מבוסס על הנחה לגבי העתיד. אנחנו נוטעים עצים שלא נשב בצילם, מביאים ילדים לעולם שלא נכיר במלואו, ולפעמים גם שולחים צעירים להילחם על עתיד שאיש עדיין לא יודע לתאר. במובן הזה, גם אמנות היא סוג של תחזית: כל יצירה היא הימור קטן על העתיד – שמישהו, במקום אחר ובזמן אחר, ימצא בה משמעות.

במהלך העבודה על הסרט נתקלנו שוב ושוב בפרדוקס משונה. סרט על תחזית מהמאה ה־18 נוצר באמצעות מערכות שמבוססות בעצמן על תחזיות. אדמונד האלי השתמש במודלים מתמטיים כדי לדמיין אירוע שלא יזכה לראות. מודלי בינה מלאכותית משתמשים בחיזוי כדי לייצר מילים, תמונות וסרטונים של דברים שמעולם לא צולמו. בשני המקרים, מודלים שימשו כדי לדמיין משהו שבני אדם לא יכלו לראות במישרין.

300 שנה מפרידות בין אדמונד האלי לבין מודל בינה מלאכותית, אבל בשני המקרים מדובר בניסיון לראות מעט מעבר למה שנמצא מול העיניים. הוויכוח סביב בינה מלאכותית מתנהל בדרך כלל סביב שאלות של עבודה, זכויות יוצרים, מקוריות וטכנולוגיה. אלו שאלות חשובות. וגם אנחנו פגשנו את המגבלות שלהן שוב ושוב במהלך העבודה על הסרט.

מהר מאוד התברר שהאתגר אינו לגרום למכונה לייצר דימוי. האתגר הוא להבין איזה דימוי בכלל צריך להיות שם. זו הייתה אולי התובנה המפתיעה ביותר בעבודה עם AI. הוא לא ביטל את הצורך בבחירה אנושית. הוא החריף אותו. כל תשובה פתחה עוד אפשרות. כל אפשרות דרשה עוד החלטה

תמונות שנראו נכונות עד שמביטים בהן עוד רגע. פרטים היסטוריים שהומצאו בביטחון גמור. שוטים שהיו מרהיבים אבל לא סיפרו את הסיפור. מהר מאוד התברר שהאתגר אינו לגרום למכונה לייצר דימוי. האתגר הוא להבין איזה דימוי בכלל צריך להיות שם.

זו הייתה אולי התובנה המפתיעה ביותר בעבודה עם AI. הוא לא ביטל את הצורך בבחירה אנושית. הוא החריף אותו. כל תשובה פתחה עוד אפשרות. כל אפשרות דרשה עוד החלטה. מה נכון היסטורית. מה נכון קולנועית. מה משרת את הרגש. ומה רק נראה טוב. הטכנולוגיה לא קיצרה את הדרך כמו שחשבנו. היא הפכה אותה לדיאלוג ארוך ועשיר יותר. אבל ככל שהעבודה התקדמה, הבנתי שהדבר שמושך אותי בסיפור הזה אינו האסטרונומיה ואפילו לא הטכנולוגיה.

זהו הרגע הנדיר שבו אנשים החליטו שיש משהו חשוב יותר מהמחלוקת ביניהם. כי הסיפור של מעבר נוגה אינו רק סיפור על גילוי מדעי. הוא סיפור על האפשרות של בני אדם להסתכל לאותו כיוון. לא להסכים על הכול. לא לחשוב אותו דבר. לא להפסיק להיות יריבים. רק להסכים לרגע שיש משהו חשוב יותר מהצורך לנצח. בשנת 1761 זה היה המרחק לשמש. בשנת 2026 נדמה שאנחנו מתקשים אפילו להגדיר מהו הדבר הזה.

משבר האקלים.
בריאות הציבור.
מדע.
חינוך.
בינה מלאכותית.

כל אחת מהשאלות הללו גדולה מכדי שאדם אחד, חברה אחת או מדינה אחת יפתרו אותה לבד. אולי זו הסיבה שסיפור בן 265 שנה הרגיש לי פתאום עכשווי כל כך. לא בגלל האסטרונומיה. לא בגלל הבינה המלאכותית. אלא בגלל השאלה שהוא משאיר אחריו.

הסרט מסתיים בשאלה אחת: ״מה אנחנו מסרבים לעשות יחד?״ ככל שאני חושב עליה יותר, אני פחות בטוח שהיא עוסקת בעבר. אם אנשים הצליחו לשתף פעולה כדי למדוד את היקום בזמן מלחמה, מה אנחנו מסרבים לעשות יחד היום?

ואולי השאלה החשובה יותר היא: מה יקרה אם נמשיך לסרב?

–