״אופוריה״ איבדה את המצפן, אבל מפציצה בפרק הסיום

מהרגע הראשון (וגם לפני) שיצאה לדרך העונה השלישית – ״אופוריה״ ספגה השמצות, ביקורות קשות ולא מעט אכזבה. כשהגיעה לסיומה, היא עוררה גם זעם על גורל חלק מדמויותיה. עם הביקורות והאכזבה על רוב הסדרה ושינוי האופי שלה – קשה להתווכח; לגבי הסיום, לעומת זאת, הדברים לא יכולים להיות רחוקים יותר מהאמת. שני הפרקים האחרונים הם דוגמה ומופת ליצירה טלוויזיונית.

לא רק הצופים חיכו כמה שנים לעונה השלישית, גם בתוך העלילה עברו כמה שנים טובות. הדמויות שקהל הצופים אהב ואהב לשנוא נמצאות במקום אחר, בערך; לפחות פיזית. במקום לחיות בפרברי העיר, לגור אצל ההורים ולהיפגש במסדרונות התיכון ובמסיבות בית, הם בעיר הגדולה, עם עבודות משלהם. ילדים גדולים, לכאורה (ה״לכאורה״ הזה הוא מילת המפתח).

לקסי (מוד אפאטאו) עובדת בתעשיית הטלוויזיה וחיה את החיים הכי קרובים לנורמליים שיש לעונה הזו להציע. מאדי (אלכסה דמי) מתגלגלת אל שולי עולם הבידור וייצוג אמנים, ומנסה להרים יוזמות שאפתניות מהצד.

נייט (ג׳ייקוב אלורדי) וקאסי (סידני סוויני) תקועים בתוך פנטזיה זוגית רעילה שמנסה להיראות כמו חיים בוגרים: הם מאורסים, הוא שקוע בפרויקט נדל״ן שבו השקיע את כל כולו, והיא לא מאוד מרוצה ממצבם הכלכלי ומהציפייה שלו שתהיה סוג של עקרת בית. הרצון שלה להפוך ל״יוצרת תוכן״ באונליפאנס יוצר ביניהם חיכוך, וגם פותח את הדלת למאדי לחזור לחייהם אחרי הנתק הגדול שנוצר בתיכון.

במקום עולם חדש, מתקבלת לעיתים תחושה של סדרה שאיבדה את המרכז שלה, והחליפה רק את התפאורה. במקום פסיפס עלילתי של קווי עלילה השזורים זה בזה, נותרו רק שברים ושברי שברים

ג׳ולס (האנטר שייפר) נוכחת בעיקר כהד מאכזב למה שהייתה פעם. היא אמנם הגשימה את חלומה לצייר, אבל זה לא מגיע ללא מחיר. היא מופיעה לקטעים קצרים, כמעט בלי מה להגיד, גם מילולית ובעיקר רעיונית. זה כואב במיוחד, כי בעבר היא הייתה אחת הדמויות המרתקות שדרכן ״אופוריה״ ידעה לדבר על זהות, תשוקה, מין, מגדר ומבט, בלי להפוך את כל זה להרצאה. בעונה הזו היא כבר לא מנוע רגשי או רעיוני, אולי רק זיכרון של אפשרות שהסדרה נטשה בדרך לטובת שני דיאלוגים דידקטיים וחצי דמעה.

במקום התיכון, ששימש במשך שתי עונות כמעבדת ניסויים של גיל הנעורים, מופיע עולם מבוגר יותר, אבל לא בהכרח בשל יותר. זו לא בעיה, להפך: לוינסון ניסה לעשות משהו שאפשר אפילו לכנות אמיץ – סוג של מייקאובר. ״אופוריה״ הייתה חייבת לעזוב את התיכון ולהבין מה נשאר מהדמויות שלה כשהנעורים כבר לא יכולים לשמש להן אליבי.

אבל העונה השלישית לא מצליחה להפוך את המעבר הזה לרעיון דרמטי שלם, שלא לומר מעניין. במקום להראות התבגרות והתקדמות, היא מציגה סטגנציה וחזרתיות. במקום עולם חדש, מתקבלת לעיתים תחושה של סדרה שאיבדה את המרכז שלה, והחליפה רק את התפאורה. במקום פסיפס עלילתי של קווי עלילה השזורים זה בזה, נותרו רק שברים ושברי שברים. ובמקום לספק תשובה מעניינת לשאלות שהיא הציפה בעבר, היא מגמגמת בניסיון למצוא סיבות חדשות להמשיך להתקיים.

הנשמה המופרעת של הסדרה

מי שממשיכה להיות הנשמה המופרעת של הסדרה היא רו (זנדאיה), שמכולם נראה שהתקדמה הכי מעט. היא עדיין מסובכת בתוך התמכרות, עדיין אבודה, עדיין בודדה, עדיין מתמודדת עם המאבק ההרסני שעומד בלב חייה; מרדף נואש אחרי זהות, סמים, קשרים חדשים וישנים, ואולי בעיקר אחרי הדרך לא להישאר לבד עם עצמה. במהלך העונה היא מוצאת את עצמה מסתבכת עוד ועוד ועוד, וכל שפל מדרגה נראה כאילו יש לו מרתף, ולמרתף הזה יש בור, ולבור – כרגיל אצל רו – אין תחתית.

הפעם, רו מוצאת את עצמה לכודה בין הפטיש לסדן, בין שני ארגוני פשע: בין לורי (מרתה קלי), שהחוב שלה מהעונה השנייה תפח ואילץ אותה להיות בלדרית, לבין שחקן חדש במגרש – אלאמו (אדוואלה אקינואויה־אגבאג׳ה), סרסור אכזרי שלוקח אותה לעזור לו בעסקי הזנות. אלאמו ולורי לא מסתדרים, וככל שהעימות ביניהם מתעצם, כך גם האיום על חייה של רו גדל. זהו המקום היחיד בעונה שבו ״אופוריה״ עדיין מרגישה מחוברת לעצמה.

כמעט בכל מקום אחר ניכרת ירידה תלולה, הן בצורה והן בתוכן. הצילום החד, המסחרר, הצבעוני? נשאר בתיכון כנראה. פס הקול הנהדר של לברינת, שהיה אחד הטובים בטלוויזיה וחלק מנשמתה של הסדרה, נעדר מהעונה השלישית. במקומו מגיע הנס זימר, אחד המלחינים הגדולים והמפוארים של הוליווד, ודווקא בגלל זה מצער לומר שזו אחת העבודות החלשות שלו – גנרית, רדודה, וחסרה את החדות והדופק הפנימי שלברינת העניק לסדרה.

הכתיבה – ממש אוי ואבוי, למעט כאמור הסיום. היא נדושה, קלישאתית, ולעיתים קרובות לא אומרת שום דבר שלא נאמר. פעמיים. מה שפעם הרגיש כמו עודפות מכוונת, כמו סדרה שמפוצצת את המסך כי זו צורת התודעה של הדמויות שלה, מרגיש כאן לא פעם כמו עומס ובלבול. זו סדרה שאיבדה את המצפן.

הפער בין רוב הסדרה לסופה יוצר מצב משונה: קשה להמליץ עליה, אבל גם קשה לבטל אותה. האם שווה לסחוב שישה פרקים כמעט בלתי נסבלים כדי להגיע לסיום נהדר ומורט עצבים?

זו אולי הבעיה המרכזית של העונה השלישית: היא נראית כאילו היא יודעת ש״אופוריה״ כבר לא יכולה להיות אותה סדרה, אבל לא יודעת איזו סדרה היא אמורה להיות עכשיו. פעם היא הייתה דרמת נעורים עם אופי חתרני, טקסט על התמכרות שהתנהג בעצמו כמו התמכרות, סדרה שהפכה חרדה ואקסטזה, אופוריה ודיספוריה לשפה ויזואלית מהפנטת ומרובדת.

עכשיו היא מנסה להיות דרמת פשע, מערבון, סאטירה על הוליווד, מלודרמה זוגית, סיפור גאולה, מותחן ועוד כמה דברים בדרך. במקום מרחב רגשי, מתקבל מרחב ז׳אנרי מבולגן. כל אחד מהכיוונים האלה יכול היה לעבוד בפני עצמו, אבל יחד הם לא מתגבשים לשפה אחת, לעולם אחד, או אפילו לכישלון קוהרנטי.

מנגד, יש מחמאות שצריך לחלק. קשה להגיד מילה רעה על הקאסט, ובייחוד על זנדאיה, שממשיכה להתמסר טוטאלית לתפקיד. קולמן דומינגו, כעלי, חוזר בתפקיד גדול מאי פעם ונותן את אחת מהופעות חייו, ויש לו לא מעט טובות. הגיע הזמן שיקבל עוד אמי. אדוואלה אקינואויה־אגבאג׳ה הוא כנראה התוספת המוצלחת והמשמעותית ביותר שיש לסדרה להציע, שלא כמו שרון סטון שנמצאת שם בגדר ליהוק גימיקי לכל היותר.

בנוגע לסוף – שני פרקי הסיום מגיעים כמו זריקת אדרנלין שמעירה את ״אופוריה״ מהתרדמת. הפרק הראשון בצמד מתמקד בעלי ומעניק לו פוקוס, סיפור רקע והמון נשמה. הוא מאפשר לו לזרוח ומפיח חיים במה שהיה עד אז קרטוע בלתי פוסק ולא קוהרנטי.

וזה רק החימום לפרק הסיום המופתי, המושלם ממש, שסוגר את ״אופוריה״. במובן מסוים, הפרק הזה – שהוא יצירה בפני עצמה – גורם לכל מה שהוצג לפני כן להיראות כמו בילד־אפ ארוך מדי לקליימקס מטלטל. רכבת הרים מסחררת שפשוט אסור להחמיץ.

הפער בין רוב הסדרה לסופה יוצר מצב משונה: קשה להמליץ עליה, אבל גם קשה לבטל אותה. האם שווה לסחוב שישה פרקים כמעט בלתי נסבלים כדי להגיע לסיום נהדר ומורט עצבים? האמת הלא חגיגית היא שאפשר כנראה להסתפק בריקאפ זריז של רוב העונה, ואז להתיישב מול שני פרקי הסיום. לא פתרון אידיאלי, בטח לא מחמאה גדולה לסדרה, אבל אולי הדרך ההוגנת ביותר לפגוש את ״אופוריה״ בגלגולה האחרון: עונה כושלת ברובה שמצליחה, ברגעיה האחרונים, להיזכר איך נראית טלוויזיה גדולה.

---

אופוריה עונה 3 | HBO
יוצר: סם לוינסון
8 פרקים; ארצות הברית, 2026
2 כוכבים (5  כוכבים לפרק סיום)