שבוע העיצוב: שמחת האוהדים בבית הנסן

בערב הפתיחה של שבוע העיצוב ירושלים נשבה בבית הנסן רוח קרירה מתונה והאוויר היה מלא התרגשות. הרמקולים בחצר הדהדו מדי פעם צלילי חצוצרה שהפכו לפס קול מוכר מתמיד בתקופה האחרונה, כשהם בוקעים בשעות משונות ממסכי הטלוויזיה ברחבי הארץ (והעולם כולו), עם התקדמות המונדיאל. בימים שבהם כל העיניים על מסי והאלנד, נאומי אוסקה דופקת כניסות אופנתיות למגרשי וימבלדון ואפילו המכביה התחדשה כאן על אש קטנה – החיבור בין תרבות לספורט מעולם לא נראה רלבנטי יותר.

ויותר מכך, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה באויבים מקרוב ומרחוק, בידוד עולמי מבחוץ וקיטוב מחנות עד יריבות מרה בתוך הארץ פנימה – עימות ומאבקי כוח הופכים למקור השראה זמין. הקשר בין חשיבה עיצובית לתופעות החברתיות המיוחדות לעולם הספורט, ובעיקר לקהל שסובב אותו, הוא הברקה שקשה להתחרות בה, אם לנקוט בלשון ספורטיבית. ובהתאמה – שלל היצירות והפרויקטים שממלאים את מסדרונות בית הנסן, גינתו וחדריו, הם מהמוצלחים והמבריקים שנראו כאן, וזו סיבה לחגוג. וכמה סימבולי לחגוג תרבות בבית המצורעים (לשעבר, ברור, לשעבר).

באתי לעודד

הכותרת המעודדת ואולי קצת צינית ״באתי לעודד״, מחזיקה בתוכה עולם מלא של אסוציאציות, מראות, קולות, ורגעים בלתי נשכחים. תרבות האוהדים היא מופע אנושי סוחף, עוצמתי ומפתיע. ההשתייכות לקבוצה, המסורת, הצבע, והמטען הנפיץ של אנרגיה מרהיבה – משתקפים בדרכים מגוונות בתערוכה. אם זו ״מכונת יריקה״ של איתן ברטל ש״מפציצה״ את העוברים ושבים בגרעינים שחורים; או ספסל ״אולה״ של אלון רוטמן, שהתאים את הכיסאות בטריבונה לתנועת הגל של האוהדים ועוד.

באחת העבודות החזקות על המגרש, עוז מועלם מציג תיעוד מרתק של משחק כדורגל בין הפועל תל אביב לבית״ר ירושלים. אך הפעם, לאורך כל המשחק המצלמות מכוונות אל יציעי הקהל, ואת ההתרחשות על המגרש ניתן לקרוא על פני האוהדים ומתוך התגובות והפעולות שלהם. ההקרנה על שני קירות שניצבים זה מול זה מחייבת את הצופה ״לבחור צד״, ובתוך כך להבין – בגוף ממש – את הקונפליקט העז ששורר בין אוהדי קבוצות יריבות.

״לאהדה יש כוח מצטבר: היא מתחילה כמחווה של תמיכה והרמה, לעתים מתגלגלת לכדי הערצה וסגידה עיוורת״, כותבות האוצרות, סוניה אוליטסקי ורוני עזגד המבורגר. התערוכה ״באתי לעודד״ פועלת בתוך המתח הזה, כאשר המגרש הופך למופע חי, שבו רגעי הכרעה, הפסד וניצחון משמשים שערים סימבוליים למכלול רגשות וקונפליקטים אנושיים.

פרויקט השדכן

כבר כמעט עשור שפרויקט ״השדכן״ של שבוע העיצוב יוצר חיבורים יצירתיים שנראים לפעמים ״בלתי אפשריים״, בין מעצבים לקהילות ובעלי מלאכה בירושלים. כל שידוך כזה מוביל לתוצר חדש – שמייצג את המרקם התרבותי והמגוון האנושי של העיר. השנה, בהובלת העיתונאי והאוצר איתי יעקב, נפגשו מעצבים ויוצרים עם אוהדי קבוצות הכדורגל בירושלים. יחד הם מרכיבים תמונת מצב עכשווית של תרבות חומרית דרך בגדים, אביזרים, עיצובים גרפיים ודימויים מצולמים.

״קבוצת כדורגל ללא אוהדים היא מסגרת רשמית בלבד: שם, סמל, רשימת שחקנים. היציע, מקומם של האוהדים, הוא הלב הפועם, מרחב טעון של תשוקה ושייכות, זירה רבת ניגודים, אמוציונלית ולעתים אלימה״ אומר יעקב. ״היציע הוא גם מרחב צבעוני ויצירתי, שבו האוהדים מנסחים את זהותם באמצעות לבוש ואביזרים. האסתטיקה שהם מאמצים מעצבת ומנסחת גבולות של זהות, מגדר ומעמד״.

לצד התערוכה ערך והפיק יעקב מגזין חד פעמי, בעיצוב ניצן מיוסט. תחת הכותרת האירונית ״נבדל״, הוא כולל הפקות מצולמות וטקסטים העוסקים במפגש שבין ירושלים, אופנה ותרבות הכדורגל. בתערוכה וגם במגזין מציג דור קדמי את ״מגרש ביתי״ – סדרת צילומים ממגרשי כדורגל ירושלמיים הנטועים בתוך שכונות העיר, לצד מסגדים וכנסיות ועל רקע מדבר יהודה. שולמית נדל צילמה באיצטדיון טדי, וחשפה מארג של קודים הקשורים בלאומיות, מסורת, גבריות ושייכות, דרך האופנה ביציע.

בין הצמדים של תוכנית ״השדכן״, נמצא מעצב האופנה ענר שבח, שיצר מערכת לבוש לאיציק רוחם מבית״ר ירושלים; אביזרי לבוש של עמר דושי בהשראת האוהדת מיכל תורג׳מן (הפועל ירושלים); עיצוב גרפי של סדרת דגלים של ניב יהושע דרייפוס אבודרם, בהשראת האוהד נועם אלון ביטון (בית״ר נורדיה). האחים שרה וסאמי קאק בעיצוב תכשיטים וקליגרפיה בהשראת כתב הכדורגל ואוהד הפועל ירושלים אורי לוי.

ספרטה

״בספרטה העתיקה נתפס האימון הגופני לא רק כהכנה למשחק, אלא כאמצעי להכשרת הגוף למשמעת, סיבולת ולחימה. לעיתים האצטדיון חושף את עצמו כזירה של משמעת ומאבק, שבה מגרש המשחקים ושדה הקרב מתמזגים, והגבול ביניהם מיטשטש עד שהשחקנים נדמים לחיילים״.

ברוח זו, רוב העבודות שמוצגות ברחבי הקומה העליונה של בית הנסן הן טעונות ומטרידות. אך הן עושות זאת בתחכום אלגנטי. ביניהן בולט ״מחוץ לתחום״ של ברק רותם, היוצר באמצעות בינה מלאכותית סצנות מתחלפות של עימותים בין כוחות וקבוצות שונות. ההקרנה על משטח נירוסטה שמדמה מגרש מזכירה הנעת כוחות על שולחן חול, אך מותירה את השחקנים על המגרש מרחפים/צפים על פני השטח. לעתים זהו משט של חותרים ספורטיביים ולעתים אלה מתעמלות בהתעמלות אמנותית. אך מה קורה כשאלה פוגשות מולן חיל פרשים דוהר לקרב? לא כוחות.

אנחנו צופים בהתרחשות מנקודת מבטו של צילום רחפן, היוצרת הזרה מלכתחילה ודורשת מבט בוחן. כל דמות זעירה מטילה צללית זעירה לצידה, שמכפילה ומלווה אותה, ואנחנו מנסים לפענח ולקרוא את הסיטואציה – ״כמו גוליבר מעל עולם של גמדים״ מספק רותם ביטוי ציורי שמצליח ללכוד את החוויה.

לא רחוק ממנו מוצגת אחת העבודות הבודדות שמגיעה לכאן מהזירה הבינלאומית. סטודיו NOIZ היפני יצר את ״כל העיניים עליך״ – מיצב אינטראקטיבי שבו המבקר הופך לדמות המרכזית במשחק. בחדר מוצג מעגל מסכים, שעל כל אחד מהם עין אנושית. העיניים בוהות במרחב לצלילי רקע של רעשי קהל במשחק ספורט עלום, בלתי נראה, עד שמישהו פוסע לקרבו של המעגל ומייד משתרר שקט וכל העיניים מתפקסות עליו, לצלילי פעימות לב דרמטיות.

חור בלבב

תערוכת היחיד של האמנית דניאלה מרוז מוצגת בחלל מעמותה שבמפלס הגן, מתחת למדרגות המטפסות לכניסה הראשית של בית הנסן. מרוז, שבעבר הציגה בשבוע העיצוב, ממשיכה לעסוק בשאלות של מישטור הגוף ומקומו של היחיד בקבוצה. היא עושה זאת בשפה ויזואלית מרהיבה, ומוסיפה הפעם לצד עבודות הווידאו מיצב פיסולי שהופך את החלל למעין ג׳ימבורי גרוטסקי, של משחקיות וטקסיות מוגזמות ומשובשות.

״משחק וספורט נתפסים כמרחבים אוניברסליים, יחד עם זאת הם נושאים עימם גם מטענים לאומיים. בדומה להם, גם עבודתה של מרוז נעה בין המקומי לגלובלי, בין הפרטי לציבורי, בין הגוף היחיד לקבוצה. מרוז מפגישה ביצירתה בין האסתטיקה של המשחקים האולימפיים בעת העתיקה, ערש הדמוקרטיה, לבין מצעדי הראווה הספורטיביים של משטרים פשיסטיים״, כותבת אוצרת התערוכה, שרון בלבן.

---

״שער ניצחון״, שבוע העיצוב ירושלים
אוצרות: סוניה אוליטסקי ורוני עזגד המבורגר
בית הנסן, ירושלים. נעילה 16.7
יש עוד מקומות בסיורי VIP בשבוע העיצוב, עם צוות ההדרכה של פורטפוליו >>