לאן נעלמתי ומה קורה פה

לפני כחודשיים ישבתי עם חבר שסיפר לי שכמה ימים לפני כן הוא דיבר עם חבר שלו, וכשהשם שלי עלה החבר שלו אמר “אני כבר לא אוהב את יובל סער”. החבר השתומם (איך אפשר שלא וכו’) ורצה לדעת למה. בתגובה נאמר לו משהו כזה: הוא הפסיק לכתוב בבלוג, עזב את פייסבוק, עכשיו הוא גם לא מצלם, כאילו אנחנו כבר לא נאים בעיניו.

די הופתעתי. מעולם לא חשבתי שמישהו יפרש את המעשים שלי ככה, ובטח שלא מישהו שעקב אחרי וקרא אותי.

מאז שעזבתי את הבלוג קיבלתי לא פעם תגובות דומות (אם כי פחות כעוסות…), שבסך הכל ביקשו לדעת למה הפסקתי לכתוב. האמת די פשוטה: הייתי צריך קצת שקט. וכמובן, שגם שקט הוא עניין יחסי: המשכתי לכתוב בעיתון במרץ, ללמד ולפרסם מדי פעם הגיגים במקומות אחרים. פשוט הייתי צריך שקט מעולם האונליין, הרשתות החברתיות, הבלוגים ופייסבוק, טוויטר ועוד ועוד.

מי שעקב אחרי הכתיבה שלי בשש השנים האחרונות (!) בטח שם לב לעניין שלי בתרבות עכשווית, באופן שבו העולם הדיגיטלי משפיע על חיי היום יום שלנו ועל התנועה הבלתי פוסקת בין האונליין לאופליין. אני חושב שבשנה-שנתיים האחרונות, אם יש דבר שמניע את הכתיבה שלי (בעיתון ובבלוג) זה הנושא הזה. כתבתי עליו לא מעט בבלוג: היה אפילו פוסט בשם הזה, שצמח לקטגוריה משלו; ואפילו הצלחתי להפוך אותו לנושא של אחת הכתבות שלי בגלריה.

כשהכרזתי לפני תשעה חודשים על חופש מהבלוג לא חשבתי שהוא יהיה כל כך ארוך – מקסימום כמה שבועות. עם הזמן הבנתי שהחופש מכל העולם הזה עשה לי רק טוב, אבל בזמן האחרון קצות האצבעות דגדגו שוב ודרשו את הבלוג בחזרה. בכל זאת היה לי חסר המקום שהוא שלי. רק שלי. זו גם הסיבה שהחלטתי להיפרד לשלום מאתר רשימות, מקום מושבו הקודם של הבלוג, שאני לא יודע איפה הייתי נמצא היום בלעדיו. זה אולי נשמע כמו קלישאה אבל זה נכון: אורי, ירדן ואילן – אני בטח לא הראשון שאומר לכם תודה אבל זה לא משנה. באמת שאין מספיק מילים כדי לתאר את הכרת התודה שלי למפעל שלכם באופן כללי ולתרומה שלו לחיים שלי באופן פרטי.

אז זהו. חזרתי.

תישארו, תגיבו, תפיצו, תשוטטו, תחפשו, או סתם תבואו לבקר מדי פעם. אני מבטיח שיהיה מעניין.