כל מה שחשוב ויפה
בן פטר ומרים ויסנשטין מתוך הצלמניה. צילום: יח״צ

שמונים זה העשרים החדש

בשבוע שעבר צפיתי בסרטה של תמר טל הצלמניה, שמתאר את מערכת היחסים המורכבת בין מרים ויסנשטין – מייסדת הצלמנייה ״פרי אור״ ששכנה עד לא מזמן ברחוב אלנבי – לבין הנכד שלה, בן פטר. אני יודע שלהגיד על משהו מקסים כבר הפך לקלישאה אבל אין ברירה: זה באמת אחד הסרטים המקסימים והמרגשים שראיתי בזמן האחרון (אפילו קצת בכיתי, וזה לא היה מאוד מסובך). לא לקח הרבה זמן, וכמה דקות אחרי שהסרט התחיל כבר התאהבתי בדמותה של ויסנשטין, בת ה-97 (!!!). יש משהו באנשים מבוגרים, שפשוט לא קיים אצל אנשים צעירים. אני יודע שזו גם קלישאה – ולא שחסרים אנשים צעירים מעניינים, או צעירים יחסית (ולהיות צעיר יחסית ל-97 זה לא זה מסובך) – אבל בני ה-80 וה-90 הם פשוט ליגה אחרת.

– – –

בחג הפסח האחרון התפרסם בגלריה פרויקט שלי שעסק באינטימיות שנרקמת בין המאסטר לבין השוליה. הרעיון היה בבסיסו פשוט, אם כי לא קל לביצוע: לבחור אנשים שהשפיעו על התרבות העברית ונפטרו, ולמצוא אנשים שעבדו איתם – לא משפחה, לא חברים, לא מכרים ולא ידידים – אך רק קשרי עבודה.

כמו שאמרתי, לא פשוט בכלל.

מכיוון שמדובר באנשים שנפטרו, חלקם לפני הרבה שנים, למצוא אנשים שעבדו איתם ועדין בחיים התגלה כמשימה לא פשוטה. האתגר גם היה למצוא את האנשים שעבדו איתם לאורך תקופה ממושכת ושיכולים לספר על הבן אדם, לא רק כמה מוצלח הוא היה, אלא להאיר צדדים שלו שאנחנו לא בהכרח מכירים, שלא נחשפנו אליהם, ולאו דוקא שליליים. ממש לא. סיבה אחרת שזה לא היה פשוט נבעה מכך שלא דובר רק בעיצוב אלא בתחומים רבים: אמנות, אדריכלות, מחול, קולנוע וכדומה.

במשך שבועיים הייתי עסוק בתחקיר, מיליון טלפונים של אנשים שמכירים את, שאולי שמעו על, שאולי זוכרים מישהו, עד שהתגבשה רשימה. לצערי לא כל מי שהגעתי אליו נכלל בפרויקט, אבל מעבר לתחושת הסיפוק בלהגיע אל אותם אנשים, גיליתי משהו חדש במהלך העבודה על הפרויקט. או ליתר דיוק, הבנתי משהו שכבר כמה זמן ידעתי: תנו לי מרואיינים בני 80 ואני מאושר. עזבו אותי מאנשים מבוגרים או צעירים, אני רוצה רק כאלו שעברו את גיל 70 (ואם אין ברירה אתפשר גם על 65): זה פשוט משהו אחר לגמרי.

ולא שלא הבנתי את זה בעבר. זה קרה כשראיינתי את דן ריזינגר, את מילטון גלייזר, את יעקב קאופמן, זה קורה גם במדור ביקור בית שבו אני מבקר בבתים של אנשים, וזה קרה גם במהלך העבודה על הפרויקט הנ"ל – התחושה שאתה נמצא מול אנשים שעברו לא מעט בחיים שלהם, שחיו הרבה לפני שאתה נולדת, ומעל הכל התחושה שאני יכול להמשיך לדבר איתם במשך שעות, עוד ועוד. לעצמי אני יכול לאחל שהלוואי עלי שבעוד 30 ו-40 ו-50 שנה תהיה לי החיוניות והאנרגיה שיש לאנשים האלו. בינתיים אם אתם מכירים אנשים מעניינים בגילאים הנכונים, אתם יודעים איפה למצוא אותי.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. רוני

    זוכר את שני הזקנים עם המקלות בשדרה? 🙂
    לאהוב את הקשישים, להקשיב להם, זה לחיות חיים מלאים ועמוקים יותר. יש שם כמה שיעורים נפלאים. וגם נגעת ללבי.

    1. יובל

      תזכירי לי. אני לא זוכר
      ואת צודקת

      1. רוני

        הכרנו פעם שניים שרצו להזדקן ביחד, וללכת עם המקלות בשדרה בגיל שמונים. היו קצת משוגעים אבל די הקסימו אותנו.

    1. יובל

      נכון! איזה כיף שהזכרת לי את הבלוג הזה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden