כל מה שחשוב ויפה

יש מאייר בקהל?

למרות שחזר ארצה אחרי 13 שנה בלונדון, והתחיל התמחות במחלקה הנוירולוגית בבילינסון, יהונתן ריינר ממשיך לפעול בסצינת האמנות הלונדונית עם תערוכת יחיד בגלריית Hang Up ותערוכה קבוצתית בגלריית סאצ׳י, שבהן הוא חורג לראשונה מהעולם הנשי ומציג עבודות מקוריות, שמתבססות על מגזינים ארוטיים משנות ה־60 וה־70 שמצא ברחוב אלנבי בתל אביב

Yuval:

הי יהונתן, מה שלומך?

Johnathan:

בסדר. הבת שלי קצת חולה אז שבוע של לילות קצת הזויים אבל סך הכל טוב. ואתה?

Yuval:

אצלי לא רע בכלל. אבל אפרופו הזוי, זה כל פעם מחדש מצליח להפתיע אותי, העניין הזה שאתה גם רופא מן המניין שעושה ימים כלילות בבילינסון, וגם נוסע לפתיחה של תערוכה בלונדון. זה לא קצת ד״ר (…) ג׳קיל ומיסטר הייד?

Johnathan:

סוג של, רק בלי הרציחות

😉

אני גם לומד כל הזמן להבין את זה: אני כל הזמן מרגיש שזה עולה ברמה אחת ושאני אצטרך סוף סוף לקבל החלטה ולוותר על האחד, אבל אז איכשהו אני מקבל תמיכה מהיקום שהם יכולים להתרחש במקביל. זה מי שאני ככל הנראה

Yuval:

כן… אז לפני שנדבר על תערוכת היחיד שלך שמוצגת בימים אלו בלונדון, ספר קצת מה עשית מאז שעבדנו ביחד על התערוכה בשבוע האיור 2015, בגלריה פריסקופ

Johnathan:

אתה בעצם תפסת אותי עם שובי לארץ אחרי 13 שנה בלונדון. התערוכה בשבוע האיור הייתה קבלת הפנים הכי נחמדה שהייתה לי בקשר של לחזור לארץ, אבל במקביל לתערוכה גם התחלתי התמחות בנוירולוגיה, נולדה לי בת, וכמו שאתה יכול לדמיין הייתי די עסוק מעל הראש. במהלך השנה וקצת התחלתי לחשוב על לגבש סטודיו אבל זה עוד לא קרה. בינתיים אני מנשיך לעשות גיחות ללונדון להדפיס את העבודות שלי בסטודיו הישן שלי, ועד שעלה הרעיון לתערוכה הייתה תקופה של חיפוש. רציתי להתרחב קצת מהדפסי הרשת ולא ידעתי באיזה מדיום ומה אני אוכל לבסס פה בארץ. במהלך התקופה הזו ציירתי, שרבטתי וחשבתי הרבה

Yuval:

ואז מה? איך קרה שיש פתאום תערוכה בלונדון?

Johnathan:

במשך מספר שנים אני עובד עם גלריית האנג־אפ במזרח לונדון, מה שהיה סוג של חלום רטוב שהתגשם בעבורי. עד כה השתתפתי בכמה תערוכות קבוצתיות שם והעבודות שלי היו מונחות בתוך הפורטפוליואים שלהם. בשנה האחרונה הם לקחו זווית פרו־אקטיבית של ייצוג מספר מצומצם של אמנים, שאותם הם החליטו לטפח. הם פנו אלי לפני בערך ארבעה חודשים בקטע של ״אמנם התראה קצרה אבל אולי תהיה מעוניין בתערוכת יחיד…״, וכמובן שלא יכולתי לסרב

Yuval:

כמובן. מה זו הגלריה הזו? ספר קצת למי שלא מכיר

Johnathan:

Hang Up היא גלריה במזרח לונדון בשכונת דאלסטון, שקיימת בערך עשור. הם צמחו יחד עם העלייה של אמנות הרחוב / האמנות האורבנית בלונדון וה־״Claim to Fame״ שלהם הוא שהם הגלריה היחידה בעולם שיש לה חלל קבוע לעבודות של באנקסי (The Banksy Bunker), אבל הם מייצגים גם מעבודות של אינביידר, האחים קונור, ג׳ו ווב ועד לעבודות של ליכטנשטיין וקית׳ הרינג

Yuval:

וגם אותך…

Johnathan:

מסתבר… אני זוכר כמה אומץ אזרתי בשביל להיכנס לשם ולהציג את העבודות שלי. הזעתי כמו חמור וגמגמתי כמו נער מתבגר בדייט ראשון;)

Yuval:

כן, אני יכול לתאר לעצמי… ומה אתה מציג בתערוכה הנוכחית?

Johnathan:

הרעיון היה להמשיך מהמקום שבו אנחנו סגרנו בתערוכה בפריסקופ. הם באו עם רעיון של תערוכה של עבודות הדפס ועבודות מקוריות שנשענות על סדרת הטוטם שלי וה־Colonial Beauty, עבודות של דיוקנאות נשים שבוחנות הבטים שונים של יופי דרך שילוב של תרבויות שונות ועולם הטבע. משם קצת התרחבנו ויצא שקצת המשכתי לחקור בעיקר מוטיבים של פאטרנים ודוגמאות עם הרבה השפעה יפנית וקאריבית.

בתערוכה יש כמה דברים חדשים בעבורי שהופכים אותה למרגשת במיוחד. האחד, לראשונה עבדתי על הדפס שהוא קומפוזיציה רבת משתתפים בשם Cosmic Gathering שיש לו קצת מרכיב מיסטי, ושמעבר לבניית הקומפוזיציה המורכבת, לראשונה השתמשתי ב־gold leaf. והשני, בתערוכה יש עבודה אחת של פורטרט של גבר, יותר נכון נער… שזו פעם ראשונה שאני חורג מהעולם הנשי

יהונתן ריינר בגלריה בלונדון

Yuval:

איך זה קרה?

Johnathan:

האמת שכבר זמן רב אני מחפש להבין איך לייצג את העולם הגברי בעבודות שלי. היו לי כל מיני נסיונות שלא ממש התיישבו לי טוב. הפעם הגלריה פנתה אלי ברעיון שהם יוציאו מהדורה שתהיה אקסקלוסיבית להם, ואחרי הרבה מחשבות הבנתי שזו ההזדמנות לפתור את העניין הזה אצלי בראש

מה שיצא בסוף הוא עבודה של נער שנמצא שנייה לפני בגרות להפוך לגבר. הנער מציג ומקרין איזו שבריריות וחולמניות שבאה מעולם הילדות, אבל באותו זמן חשה ששינוי הולך לקרות: לבוש בבגדי לוחם אבל עם חצים ומקל שבסופו יש לב אדום שיצרתי עם גליטר, כך שהוא מציג את שני העולמות. הוא צעיר יותר מכל הנשים שתלויות סביבו בגלריה ומצד שני נראה כמו קופידון אחראי

😉

Yuval:

נייס. ומה התגובות שקיבלת בינתיים על העבודות? יש הבדל בין התגובות בתל אביב לאלו שבלונדון?

Johnathan:

התגובות מעולות, אבל קשה להשוות בין העולמות. עולם האמנות בלונדון הוא כל כך רווי וכל כך מלא רבדים וסמטאות. יש שוק עצום לעבודות הדפס ובכלל יש תרבות שסובבת סביב הדפסי רשת כך שבתוך העולם הזה אני כבר מרגיש כמו בין חברים. אבל בכלל, התערוכה ממש התרוממה, וקיבלה המון חשיפה גם לאור העובדה שהיא כל כך צבעונית בתוך הסגריריות הלונדונית של דצמבר־ינואר.

אבל רציתי לספר על הדבר שהכי ריגש אותי בתערוכה הזו

Yuval:

והוא?

Johnathan:

שלראשונה אני מציג עבודות מקוריות, שהן לא הדפסי רשת: חלק ניכר מהעבודות בתערוכה הם ציורים. סביב עניין הייצוג הנשי והחיפוש שלי אחרי מדיומים שונים מעולם ההדפס התחלתי לאסוף מגזינים של ארוטיקה משנות השישים והשבעים. בעיקר פה באלנבי. על דפים מהמגזינים האלו התחלתי לצייר, כשהרעיון היה לנסות ולעשות שילוב בלתי מתקבל על הדעת בין פורנו ובין תרבות של צרכנות.

אני מרגיש שאנחנו כולנו שבויים לתוך פאטרנים של תגובות מותנות מראש לדברים וכבר לא רואים את הפרטים, את היחודיות של מה שמולנו. כולנו מחייכים כשרואים וידאו של גור חתולים יוצא מהקופסה, או מסתכלים על ארוטיקה ויודעים מראש כבר שהתנוחה או הסיטואציה שמולנו תעורר אצלנו תגובה בלי שבכלל יהיה לנו צל של מושג מי הדוגמן/דוגמנית שמולנו, כך שזה ירגיש כמו שטיפת מח כזו שגובלת באוונגליזם דתי… בגלל זה העבודות נראות כמו כרזות גיוס לאיזו דת/אמונה/משחק, אבל אני מוציא דברים מהקשר כשאני עושה juxtaposition עם דימויים ילדותיים, פנטסטיים, דתיים…

Yuval:

אז איפה עובר הגבול מבחינתך בין פורנוגרפיה לאמנות, בטח היום ב־2017 כשבכל זאת הזמנים השתנו ולא כל מה שהיה לגיטימי בעבר לגיטימי גם היום?

Johnathan:

שאלה קשה. אני חושב שיש גם הרבה דברים שהיום הם לגיטימיים, שלא היו בעבר.

אני קצת משחק משחק הפוך על הפוך. אני משתמש בהחפצה הנשית הזו שאולי היום כבר אינה לגיטימית (אם כי עדיין קיימת ועדין מהווה מקור צרכנות ומקור לרווח כלכלי עצום בכל מיני תעשיות …), ומנסה לעורר אצל הצופה תגובה פרדוקסלית; מנסה לאתגר את התגובה הפבלובית ולהכניס פתאום עולם מחשבות אחר אל תוך המשוואה הזה… משהו שלא יושב נח; משהו שזועק שזו שטיפת מח, שזה שטחי…

Yuval:

זה באמת ללכת על חבל דק

Johnathan:

כן … אני מניח. כנראה אני נמשך לפרדוקסים האלו. מקצועיים, יצירתיים…

Yuval:

אז מה הלאה? מה התכניות לעתיד?

Johnathan:

אתמול נפתחה תערוכה קבוצתית שאני מציג בה בגלריית סאצ׳י בלונדון, וזה מאוד מרגש אותי

Yuval:

נייס!

Johnathan:

ממש 🙂 האמת חלום. התערוכה שתהיה פתוחה במשך חודש וחצי נקראת 50×50 II והיא מציגה 50 עבודות חדשות של 50 אמנים שונים, שהודפסו על ידי בית דפוס וגלריה מאוד מבוססת בלונדון בשם Jealous. כל שנה הם פותחים קול קורא לאמנים עם בריף ספציפי לעבודות הדפס רשת. העבודות הנבחרות מודפסות על ידם ומוצגות בתערוכה שנעה בשלוש גלריות בלונדון על פני שלושה חודשים כולל בסאצ׳י. זה נחמד כי זה שילוב של אמנים צעירים עם אמנים סופר מבוססים וכל המהדורות נמכרות באותו מחיר (די סביר)

הפעם הבריף היה בריף טכני, גודל 50×70 עד שלושה צבעים ואחרי זה הכל פתוח. זה היה סופר מאתגר בעבורי כי רוב עבודות ההדפס שלי מתחילות מחמש שכבות צבע, אז היה מעניין לנסות לפשט את זה. נדלקתי על לצייר שוב, על מכחולים, על עטים, ונראה לי שאני אמשיך לחקור את הכיוון הזה. יש דיבור על כל מיני תערוכות עתידיות, הייתי רוצה להריץ גם משהו בארץ… אבל עוד לא ברור לי מה/איך/איפה

Yuval:

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Johnathan:

אף פעם אין לי משהו חשוב להגיד

😉

רק שהתערוכה בהאנג־אפ פתוחה עד ה־29 בינואר למי שקופץ ללונדון

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. יצחק צפל ישורון

    מהמם, מיוחד, אחר, מלא דמיון. מחפש מלים נוספות ולא מוצא, אבל ממש מאושר בשבילך.

  2. עודד גנני, דגניה א'

    נהדר!!! בדרך כלל אומרים שהכשרון מדלג דור… – לא אצלכם – סבא, בת, נכד ומה הלאה? נשמח לראות עבודות כאן ובכלל, כפי שדיברנו – להתראות ולבלות. עלה והצלח. חוה'לה ועודי

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden