כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
טל בטיט על רקע אתני:סינתטי בביאנלה מוזיאון א״י. צילומים: אנטולי קריניצקי

טל בטיט: כשארכיאולוגיה ופופ נפגשים

עם שתי עבודות בביאנלה במוזיאון ארץ ישראל, טל בטיט ממשיך לנוע בין האתני לסינתטי, בין מסורת לחדשנות ובין עיצוב לאמנות

לפני כשנה שינה טל בטיט את ההגדרה שלו באינסטגרם מ־Designer  ל־Artist. ״הגבולות בין עיצוב ואמנות מיטשטשים בשנים האחרונות״, מסביר בטיט את העידכון שביצע. ״אפשר להבין למה: גם מעצב וגם אמן מתעסקים בסופו של דבר בקומפוזיציה, במתח של צורות, בפרופורציות, בהיררכיות, בסיפור – את כל הערכים הללו תמצא גם בציור שתלוי במוזיאון וגם בקומקום בחנות כלי בית.

״היכולות דומות, האיכויות חופפות, השאלה לאיזה כיוון תפנה אותן״, הוא מוסיף. ״כבר בשלב מוקדם בלימודים ידעתי שלא ארצה להיות ׳מעצב של מגהצים ועכברי מחשב׳; ככה קראנו למעצב תעשייתי הארד־קור. מצד שני, היום יש מוצרים שנראים בעצמם קצת כמו אמנות, אז מה מבדיל ביניהם? השימוש הפרקטי? מרסל דושאן לקח משתנה – מוצר פרקטי למדי – והניח אותה בחלל במוזיאון, והופה זו אמנות״.

יחד עם זאת, מבחינתו ההבדל בין עיצוב לבין אמנות קיים, והוא בא לידי ביטוי בעיקר בשיטות העבודה ובמטרות: ״עיצוב בהגדרתו סובב סביב המשתמש והצרכים שלו, ואילו אמנות מוגדרת כדרך לביטוי עצמי״. אז היכן ממוקם בטיט על הסקאלה הזו? ״בשנים האחרונות נולד מושג חדש – דיזיין־ארט – שנועד עבור כל אותם מעצבים/אמנים שנמצאים איפושהו על התפר. אני חושב שאני מתמקם באיזור הזה״.

אתני:סינתטי

בטיט, בן 32, במקור מאשדוד, מתגורר כיום בחולון, העיר שבה גם רכש את הכשרתו כמעצב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון (2017). בימים אלה הוא מציג שתי עבודות בביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ־ישראל: כדי ה״כִּלְאַיִם״, שאותם עיצב עוד בתקופת לימודיו, המוצגים בביתן הזכוכית; ועבודה חדשה מסדרת ״אתני:סינתטי״, המוצגת במבואה של בניין רוטשילד, שאותה יצר במיוחד בעבור התערוכה. 

את כדי הכלאים הראשונים יצר בטיט במסגרת פרויקט הגמר, שכלל סדרה בת שישה כלים, שגובהם נע בין 50 ל־80 ס״מ. ״ידעתי שאני רוצה וצריך לייצר קולקציה קטנה יותר, ביתית יותר ומהודקת יותר״, הוא נזכר. ״כלאים הוא פרוייקט העוסק בניגודים, ובחיבור הלא שגרתי שלהם אחד עם השני״. מדובר בסדרת אוביקטים המשלבים בין תרבויות שונות, וחרסיות שונות. כל אוביקט מורכב ממספר חלקים, המחוברים אחד לשני באמצעות הגלזורה שמזגגת את אחד מהם.

״אני מציג את כדי הכלאים שלי במהדורה מיוחדת ומוגבלת, בפורצלן שחור ולבן. הפורצלן השחור מדגים טקסטורה סלעית ומחוספסת ומגביר את הקונטרסט בינו לבין החצי השני הלבן, המבריק והחלק. אוצרי התערוכה בחרו להציג את הכדים בביתן הזכוכית בוויטרינה, מעורבבים עם מיניאטורות זכוכית של אמפורות וכדים עתיקים מאוסף המוזיאון, וזו מבחינתי מחמאה שאין כמוה – שהעבודה שלי מייצגת את הפרשנות העכשווית לאותם כדים שעומדים לצדה״.

אתני:סינתטי, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל

לעומתה, גודלה של העבודה מסדרת ״אתני:סינתטי״ 2×2 מטר, והיא כוללת כ־2,000 חלקי קרמיקה מזוגגים. גב העבודה עשוי מפרספקס צבוע לבן, ובו שקעים שכורסמו ב־CNC, ובהם מונחים חלקי הקרמיקה. ״אתני:סינתטי הוא פרויקט ששואב את השראתו משטיח קיר אתני מסורתי, תוך תפיסה שעיצוב חדש מתבסס על הקיים. הוא שואל לגביו שאלות ובודק כיצד אפשר לחדש דרך חומר, צורה, וצבע״. הפרויקט מורכב ממספר צורות החוזרות על עצמן בגבהים משתנים, ויוצרות יחד שטיח בעל מספר מפלסים.

את העבודה יצר בטיט במיוחד לביאנלה, אך היא חלק מסדרה שנולדה כבר בשנה שעברה. עבודות דומות, שמשתייכות לאותה סדרה, הציג לראשונה בצבע טרי לפני שנה, ולאחר מכן בפילדלפיה וביריד COLLECT היוקרתי בלונדון, מוקדם יותר השנה.

אך בעבודה החדשה יש משהו שונה: ״זו העבודה הראשונה מהסדרה שבה יצאתי מגבולות הצורה הסטנדרטית של השטיח – ריבוע / מלבן / עיגול, לצורה פלואידית יותר העוקבת אחר הפאטרן הפנימי, ואני חושב שיש בה משהו מאוד חופשי ומשוחרר״, הוא מדגיש.

כל ״שטיח״ כזה שיצר בטיט מורכב ממאות עד אלפי חלקי קרמיקה שנוצרו ביציקה לתבניות. החלקים השונים שלובים זה בזה ומייצרים פאטרן תלת־ממדי כאינטרפרטציה חדשה ומודרנית לשטיח. ״בשונה מהשטיח המוכר לנו, שבו האלמנט הגרפי נשאר זהה מזוויות שונות, אפקט התלת־ממדיות בשטיח זה מייצר זוויות הסתכלות שונות ומגוונות, משחקי עומק, צל וצבעים חבויים, ומעניק לאלמנט הגרפי חיים חדשים״, הוא מסביר.

בשונה מהשטיח המוכר לנו, שבו האלמנט הגרפי נשאר זהה מזוויות שונות, אפקט התלת־ממדיות בשטיח זה מייצר זוויות הסתכלות שונות, משחקי עומק, צל וצבעים חבויים, ומעניק לאלמנט הגרפי חיים חדשים

״כל הפרויקט הזה משלב לואו־טק והיי־טק, כשהשלבים הם הלוך ושוב בין סדנת הקרמיקה אל מול עבודת תכנון בתלת־ממד. העבודה מתוכננת בתלת־ממד, ולאחר מכן אני מבצע את הייצור בפועל של החלקים. לאחר השריפה האחרונה אני בודק שוב את כל החלקים אחד אחד כדי לראות אם יש עיוותים ושינויים, חוזר למחשב כדי לבצע תיקונים שיכולים לקחת לפעמים חצי יום, ורק אז שולח את גב העבודה לחיתוך״.

מיקס של תרבויות

את הסטודיו בחולון, שנושא את שם משפחתו, פתח בטיט ביום שבו סיים את לימודי העיצוב. חודשיים לאחר סיום הלימודים הוא כבר הגיש מועמדות ליריד צבע טרי. ״מנקודת מבט של בוגר טרי, זה היה נראה כמו יעד שמוקדם מדי לכבוש, אך להפתעתי התקבלתי״.

הוא פיתח בעבור היריד קולקציה של 13 כדים חדשים בווריאציות צבעוניות שונות, והפרויקט זיכה אותו בפרס ״בחירת מוזיאון העיצוב חולון״. בעקבות כך מספר פריטים נרכשו לאוסף הקבע של המוזיאון ובטיט הוזמן להשתתף בתערוכה ״מכונות זמן״ (אוצרות: רונה זינגר ונגה שמשון, 2018), שליוותה את תערוכת היחיד של מארטן באס ההולנדי. לתערוכה זו עיצב במיוחד את אחד הפרוייקטים המרשימים שלו: ״ויראלי״.

״אנחנו למדים על ההיסטוריה שלנו בין השאר תודות למחקרם של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים: כלים קדומים, ציורי מערות וכתבים עתיקים מספרים לנו על שהתרחש כאן לפני אלפי ומיליוני שנים. אבל מי החליט בעת ההיא מה ראוי להיות מונצח ומה יסופר לדורות הבאים? למה בחרו לשמר דווקא את סיפורי הקרבות, מנהגי הפולחן, לוח השנה החקלאי ומידע כגון זה? מעניין לחשוב איך תראה המציאות שאנו חיים היום לחוקרים בעוד אלפי שנים. איזה מידע יישמר? טראמפ? דאע״ש? בעיית הפליטים? האם רק תמונה קודרת של המציאות?״.

כלאיים בביתן הזכוכית, מוזיאון ארץ ישראל. צילומים: אנטולי קריניצקי

צילום: הדר סייפן

ויראלי, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: אנטולי קריניצקי

במסגרת הפרויקט בחר בטיט להציג אירועים ״ויראליים״ מתרבות הפופ־טראש; כלומר ממוחשבים, טכנולוגים ועכשוויים, אך זאת בדרך ״פרימיטיבית״ עתיקה וארכאית, בדמות תבליט על כד. התוצאה הסופית היא סדרת כדים בעלי מראה עתיק, שעליהם מוטבעים דימויים עכשוויים: קים קרדשיאן בתצלום העירום המפורסם; הראפר הדרום־קוריאני סיי רוקד את ריקוד הגנגנם סטייל; מיילי סיירוס על כדור ההריסה.

״אנחנו חלק מדור שמושפע רבות מהמדיה החברתית, ואנחנו נחשפים לכמות מידע אדירה שמתעדכנת כל רגע ברשת על ידי אושיות אינסטגרם, יו־טיוברים וכוכבי פופ. תרבות הפופ־טראש שכה משפיעה ונוכחת בחיינו כיום, נתפסת לעתים כ׳נמוכה׳ ועולם העיצוב מנסה להתרחק ממנה. תרבות הפופ־ארט בדעיכה תפיסתית, עם המינימליזם שהולך ותופס תאוצה. כשאני ניגש לפרויקט חדש לפעמים אני מגיע אליו ממקום שהסיפור כבר קיים ואני צריך לעצב את האוביקטים״, הוא מסביר, ״אך לפעמים אני רואה את האוביקטים בראש וצריך לעצב את הסיפור סביבם״.

לפעמים אני מגיע לפרויקט ממקום שהסיפור כבר קיים ואני צריך לעצב את האוביקטים, אך לפעמים אני רואה את האוביקטים בראש וצריך לעצב את הסיפור סביבם

כך או כך לבטיט חשוב שהעבודות שלו תעוררנה שיח: ״אדם שיסתכל על כלאים, על ויראלי או על שטיחי הקיר של אתני:סינתטי, לא בטוח שהוא יבין שהם נוצרו תחת אותה היד. אך אם תתעמק בתמה שעומדת מאחוריהן, תבין שהיא זהה. זו התבוננות על אוביקט ומחשבה כיצד לשוות לו מראה חדש, פופי, מן היבריד של פעם פוגש את היום, מיקס של תרבויות, בשימוש עם כל הטכנולוגיות החדשות שזמינות לנו״.

לצד המחשבה, גם לאסתטיקה חשיבות רבה: ״בכל תערוכה או יריד שאני מציג, אנשים נכנסים לביתן שלי עם חיוך שמתפרש על הפנים ומצלמה שלופה בהיכון. זה תמיד מרגש אותי כי זו המטרה שלי: לעורר תגובה, להזיז לך כמה דברים בראש, אך בראש ובראשונה – שהאוביקט ייצר עבור הצופה סוג של נחת ויזואלית. בסופו של יום אני עוסק בלעצב דברים יפים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״אני מאוד מתחבר לפופ־ארט ולאמנות עכשווית, אבל למקום המתוחכם שבהם, זה שיודע לקחת משהו מוכר ולתת לו טייק אחר, דרך חומריות אחרת או פשוט קונספט גאוני. אמנות בסוף היא משהו שמקיף את האדם שרוכש אותה: יש אמנות שנחמד לתלות על הקיר והיא פשוט נמצאת שם כדי למלא חלל ריק, ויש כזו שתעורר אצלך משהו בכל יום שתסתכל אליה: חיוך, תחושה, חוויה מעוררת חושים״.

אתני:סינתטי במשרדי גוגל, תל אביב. צילומים: אנטולי קריניצקי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    השטיח האטני סינטטי היה בקלות יכול להיות כדגם המוח האנושי ואם הוא היה קינטי -היה יכל ליצג" צורת חשיבה/
    (הגרעינים שלאי ואי)
    גם מנדלות יכולות ליצר סוג של תפיסת עולם.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden