3|2|1: שישה כוריאוגרפים צעירים מגבשים שפה תנועתית חדשה

פורטפוליו בשיתוף סוזן דלל

---

ביום רביעי (21.12) יעלו על בימות סוזן דלל שישה דואטים חדשים פרי יצירתם של שישה כוריאוגרפים צעירים שהעפילו לשלב השני ב-3|2|1, התוכנית השנתית של מרכז המחול, שנועדה להעניק במה לדור העתיד של יוצרי.ות המחול בישראל. זו השנה השנייה שבה מתקיימת התוכנית בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות וביוזמתה של המנהלת האמנותית של המרכז, נעמי פרלוב.

המיזם מעניק ליוצרים וליוצרות משאבים מעשיים, חינוכיים ומקצועיים, הכוללים כיתות אמן ומפגשי הדרכה וחונכות צמודים עם אמנים.ות ואנשי מקצוע מתחום אמנויות הבמה מישראל ומחו״ל. ״זה פרויקט חדש שאני כל כך מאמינה בו והוא סוחף אותי״, אומרת פרלוב. ״אני לא ישנה בלילות מרוב התרגשות. אני אוהבת לייצר מסגרות חדשות ומסתקרנת מהתוצרים שנולדים בעקבותיהן״.

כל שלב משלבי התוכנית מסתיים במופע, כשליוצרים.ות אף ניתנות שלל הזדמנויות מקצועיות בארץ ומעבר לים, וגם פרסים. התהליך מתחיל עם עשרה יוצרים ויוצרות, ובכל שלב מספר הכוריאוגרפים.ות מצטמצם, עד שנותרים שלושה. ״עכשיו אנחנו בעיצומה של המהדורה השנייה שתימשך עד סוף מרץ״, מסבירה פרלוב. ״עבורי, האופן שבו התוכנית בנויה, בשלבים, מדגיש את החשיבות הטמונה בהחלטה שלא לייצר עבודות מהר, לא להזדרז להעמיד תוצרים אלא לחפש את הדבר האמיתי שבוער בכל אחד ואחת מהמשתתפים.ות בתור יוצרים.ות. הפרויקט הזה מראה לי בכל פעם מחדש עד כמה דרושה מסגרת על מנת לייצר עבודת מחול״.

בשלב הראשון של התוכנית בוחרת ועדה פנימית את המועמדים.ות על פי סרטון וידאו בן דקה שהם שולחים.ות בתגובה לקול קורא. מי שנדלה מתוך כל המגישים.ות מוזמן לגשת לאודישן פרונטלי, שבו היוצרים.ות מתבקשים.ות להציג סולו תנועתי בן שתי דקות. ״זה אולי נשמע מעט, אבל שתי דקות זה המון. אם העיניים שלך מיומנות, גם כשאת צופה באודישן בן דקה את תדעי אם יש לרקדן משהו מקורי להציע״.

מבין 80-100 מועמדים.ות, רק עשרה יוצרים.ות צולחים את את שלב הסינון המקדים. המועמדים.ות הנבחרים.ות צוללים לתהליך חונכות ויצירה בן שלושה וחצי חודשים, שמטרתו היא יצירת עבודת סולו חדשה בת חמש דקות. ״פעם אחת עברה הכוריאוגרפית ענבל פינטו ליד אחד מאולמות החזרות בזמן שעשינו מנטורינג ואמרה: ׳ליצור עבודה בת חמש דקות זה הדבר הכי קשה שאפשר לבקש מכוריאוגרף, אולי אפילו יותר מעבודה שלמה׳.

״אני לגמרי מסכימה איתה. היוצרים עוברים כאן הרבה תהפוכות, כי הם מחפשים את תעודת הזהות שלהם דרך שפה תנועתית, נרטיב ודרמטורגיה. הם חוקרים את הרצון שלהם להגיד משהו, בודקים מהו ומגלים מה אפשר להגיד בחמש דקות בלבד״.

נעמי פרלוב: המעבר בין סולו לדואט הוא הכי קשה. זה הכי פשוט וקל לרקוד לבד עם עצמנו, אבל כמו בחיים – האתגר האמיתי הוא ליצור דיאלוג עם מישהו אחר

בחודש אוגוסט האחרון הציגו עשרה כוריאוגרפים את תוצרי המחקר שלהם, שבאו לידי ביטוי בעשר עבודות סולו חדשות. מתוכם נבחרו שישה, ושניים מהם כבר קיבלו את האפשרות המקצועית לטוס לבריסל לרזידנסי מקצועי בן שבוע, שבמסגרתו שולמה עבורם הטיסה והם גם זכו לזמן סטודיו ולסכום כספי מסוים.

על סמך מה נבחרים השישה שעולים לשלב הבא, שלב הדואטים?

״אנחנו בוחרים את היוצרים.ות שאנחנו מרגישים שיש להם.ן את הכוחות ואת הבגרות לייצר שפה תנועתית שתעבור גם אל מישהו אחר. כאלה שיצליחו לייצר דיאלוג נרטיבי עם רקדן אחר. ביצירת דואט, כוריאוגרף הופך למתבונן. להיות מתבונן זו פאזה אחרת לגמרי מלהיות רקדן. לדעתי, המעבר בין סולו לדואט הוא הכי קשה. זה הכי פשוט וקל לרקוד לבד עם עצמנו, אבל כמו בחיים – האתגר האמיתי הוא ליצור דיאלוג עם מישהו אחר״.

כוחם של שניים

עבור רבים מהיוצרים המשתתפים בתוכנית, 3|2|1 היא אחת ההזדמנויות הראשונות שניתנו להם ליצור באופן עצמאי על במה מקצועית. הדבר נכון גם עבור אבשלום לטוכה, חבר בקבוצת ״תנועה ציבורית״ ורקדן עצמאי ששיתף פעולה עם כוריאוגרפים שונים. במסגרת התוכנית, לטוכה יציג את ״קודם כל, שכולם ילבשו כחול״, דואט בביצועו ובביצוע של הרקדן דרור שובל. תיעוד של תהליך העבודה של השניים מעיד על יצירה קלילה ואוורירית בצורניותה, כזו שבה שפת גוף אגבית ואינטימית נמסכת בשימוש מפתיע בקול על מנת לספר סיפור על מה שלא יכול להיאמר, שנהגה בתנועה שיש בה גם צער וגם קריצה הומוריסטית.

יצירה אחרת שתיעוד שלה מחדר החזרות הצליחה לעורר סקרנות רבה ואפילו פרצי צחוק היא העבודה ״קצת פחות מ־300 שנה מכאן״, דואט פרי יצירתה של הרקדנית והכוריאוגרפית אריאל פרידמן. פרידמן היא מבצעת מנוסה וכריזמטית להפליא, שתנועתה האתלטית, הבוטחת והנדיבה, זכורה מעבודתה במסגרת אנסבל בת שבע ולהקת בת שבע, וגם בשל שיתופי הפעולה שלה עם כוריאוגרפים כמו אלה רוטשילד ורועי אסף.

בעבודה הנוכחית מתחילות פרידמן ושותפתה שהד גברין על אש קטנה, אך מתרתחות מהר ונוסקות גבוה לצלילי פס הקול המקורי של סדרת הטלוויזיה ״מסע בין הכוכבים״. מבלי להסגיר את אלמנט ההפתעה הטמון ביצירתן של השתיים, אפשר רק לציין לטובה את הקומפוזיציות הנזילות והפשוטות שדרכן הן מעלות שאלות על רעות ועל נשיות.

דואט שמסתמן כמבטיח במיוחד, לפחות על פי צפייה ראשונית, הוא ״אלקאריב״ (אחד מ־99 שמותיו של האל בערבית, שמשמעותו ״זה שנמצא קרוב״. משמעות נוספת למילה היא ״הסירה״) – יצירה רצופה דימויים נרטיביים, כוח מתפרץ שמתגלמת בו גם רכות, ביצוע מדויק ונוכחות עוצמתית מאת הרקדנית והשחקנית מיסאן מיסו סמארה, שאת הפסקול עבורה יצר האמן הרב־תחומי אהד פישוף. סמארה, שרתמה ליצירתה את הרקדן ספירו סאלם, היא בוגרת לימודי משחק במכון לי שטרסברג בלוס אנג׳לס ולימודי מחול בברודווי דאנס סנטר בניו יורק. מאז ששבה לארץ היא משחקת, מלמדת תנועה ומופיעה בימים אלה בדואט של הכוריאוגרפית נור גראבלי, CHE.

גרגורי לב: התהליך שאני עובר כאן הוא אינטנסיבי, ממש כמו לשחות במרק סמיך של שלל רגשות. בסולו שיצרתי חקרתי את הגבול בין שיגעון לנורמליות. הוא נולד בהשראת סרטון שראיתי ביוטיוב על אדם שסובל ממחלת נפש

אחד מהיוצרים הצעירים ביותר שמשתתפים בתוכנית הוא אופיר קונש בן ה־22, בוגר טרי של המסלול להכשרת רקדנים בניהולם האמנותי של אופיר דגן וניב מרינברג. קונש, שאת צעדיו הראשונים בעולם המחול עשה בתחום הברייקדאנס, מציג דואט שיצר עם הרקדנית מאיה נבות, גם היא בוגרת של המסלול. הדואט שיצר קונש, ״ארבע״, הוא ריקוד קאמרי ללא פסקול שמתחיל בהילוך איטי ומתפתח לכדי לולאות תנועתיות מלאות עדנה וקשב הדדי בין השניים.

״התהליך הזה היה מרתק עבורי״, אומר קונש. ״הגעתי לכאן ישר מהמסלול. שם, בניגוד להרבה רקדנים אחרים, לא היה לי רקע של לימודי בלט או רפרטואר. בלימודים הטבעתי את עצמי בידע, ולפעמים הרגשתי שאני הולך לאיבוד מרוב אינפורמציה. זה משחרר ומרגיע לצאת מהכאוס הזה אל הסטודיו ופשוט ליצור. העבודה על הדואט מרגישה כמו המשך ישיר של הסולו, לפחות מבחינת הגישה שלי לתנועה״.

נבות משתפת שתהליך העבודה המשותף של השניים נבע מהתנסות, תהייה וטעיה. ״כשאנחנו מגיעים לסטודיו עם רעיונות מראש, זה אף פעם לא עובד. אז במקום להלביש רעיון על תנועה אנחנו פשוט מתנסים. היו לנו כל מיני חומרים תנועתיים ולאורך התהליך הם נעלמו והתחלפו בדברים אחרים. הכל הרגיש מאוד אינטואיטיבי״.

בעוד שהתחביר התנועתי של קונש הוא מעגלי ורך, ב־White Noise, דואט פרי יצירתו של הרקדן גרגורי (גרישה) לב, שפת המחול היא דרמטית, אקספרסיבית ואפילו אגרסיבית לפרקים. הדואט, בביצועו של לב ושל הרקדנית אנדריאה פרנקפורט, הוא מפגן אנרגטי של רעיונות מתנגשים ואסוציאציות תיאטרליות שנפתח במקטע סולו של פרנקפורט. היא מדלגת, מסתחררת, נופלת ומתעוותת בעוצמתיות בין שלל מצבים תודעתיים, רגשיים וגופניים לצלילי פסקול קולני ולעיתים אפילו מזרה בהלה. בהמשך, פרנקפורט ולב מתאחדים ומבצעים רצף תנועתי מתוח שאט אט הופך קליל, כזה שמתווה יחסי אמון ושותפות בין השניים.

לב מספר שהרקע הראשוני שלו במחול הוא בריקודים סלוניים, סגנון שהחל ללמוד בגיל 12 ורקד באופן תחרותי עד גיל 19. הוא החל את הקריירה המקצועית שלו בתחום המחול העכשווי והתיאטרון הפיזי לפני שבע שנים, ומאז רקד עבור מספר להקות וכוריאוגרפים בארץ ומעבר לים. ״התהליך שאני עובר כאן הוא אינטנסיבי, ממש כמו לשחות במרק סמיך של שלל רגשות. בסולו שיצרתי חקרתי את הגבול בין שיגעון לנורמליות. הוא נולד בהשראת סרטון שראיתי ביוטיוב על אדם שסובל ממחלת נפש.

״העבודה לבד הייתה תהליך שונה לגמרי והרבה יותר פשוט. עבדתי רק עם עצמי, בעוד שעכשיו אני צריך להעביר את הרעיונות שלי לרקדנית נוספת ולהכניס אליה את השפה התנועתית שלי. בשעה שהסולו היה יותר נרטיבי וקונספטואלי, בדואט הגישה שלי היא יותר אנרגטית. אני רוצה ליצור סביבה בהקשר לסאונד ולתקשורת״.

קוויריות בתקופת הפרעונים

דואט עוצמתי נוסף שיעלה במסגרת 3|2|1 הוא היצירה ״קוקואיו״ מאת הרקדן רכס יצחקי, בביצועו שלו ביחד עם הרקדנית עינת בצלאל. יצחקי בן ה־22, בוגר לימודי תיכון האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ורקדן לשעבר באנסמבל בת שבע, הוא יוצר ורקדן עצמאי שעבד בשיתוף פעולה עם כוריאוגרפים כמו ליאור תבורי, ענבל פינטו, ענת עוז ועוד. בצלאל, בת 39, היא רקדנית, מורה למחול ומנהלת חזרות. היא בוגרת הסדנא למחול והופיעה על במות בארץ וברחבי העולם תוך שיתוף פעולה עם יוצרים כמו ענבל פינטו ואבשלום פולק, עידן שרעבי, ברק מרשל, נועה שדור, דנה רוטנברג ועוד.

רכס יצחקי: הבאתי לעינת רפרנסים כמו דימויים של בריטני ספירס, מעודדות אפרו־אמריקאיות עם פיזיות מטריפה, נאמברים מסדרות מצוירות. בשתי החזרות הראשונות למדנו חומרים של דיוות, משהו קצת שטחי וטראשי. לפני כן נסעתי לביאנלה לאמנות בוונציה, ושם מצאתי השראה בכל מקום

״נכנסתי לתהליך ממקום ברור, הבאתי לעינת רפרנסים כמו דימויים של בריטני ספירס, מעודדות אפרו־אמריקאיות עם פיזיות מטריפה, נאמברים מסדרות מצוירות״, מספר יצחקי. ״בשתי החזרות הראשונות למדנו חומרים של דיוות, משהו קצת שטחי וטראשי. לפני כן נסעתי לביאנלה לאמנות בוונציה, ושם מצאתי השראה בכל מקום. ראיתי ציור של אישה אצילית יושבת לבושה בחצאית, קצת צוענייה, והבנתי שזה מה שאני רוצה שעינת תהיה. לאורך התהליך כל הדימויים האלה עזבו אותנו, אבל משהו בצבעוניות ובפרפורמטיביות נשאר, בעיקר כי עינת היא כזאת פרפורמרית חזקה״.

״הקשר בינינו והמשחקיות שיש בינינו הם מהותיים ליצירה״, מוסיפה בצלאל. ״גם העובדה ששנינו נמצאים במרכז החברה, אבל מרגישים שאנחנו ממוקמים בצדדים שלה. בעבודה הזו אנחנו מרגישים חופש גדול, שאותו אנחנו לא מצליחים לחוות ולחיות ביומיום, במציאות שלנו. דמייני קוויריות בתקופת הפרעונים״.

על אף שהעבודה לא עוסקת מפורשות בפער הגילאים בין השניים, ההבדל הדורי, התרבותי והתנועתי בין היוצרים הוא שמהווה את סוד קסמה של היצירה. הצמד מלהטט בין רצפים תנועתיים ביוניסון (ביצועה של אותה התנועה על ידי שני הרקדנים בעת ובעונה אחת) לבין שיטוטים בודדים בתיאטרליות, בחן, בהומור ובכריזמה מהפנטת. ביחד, עטורים סרבלי עבודה שחורים ועטויי איפור פנים כחול וחמור סבר שמשווה להם מראה של רקדני בוטו – הם לא גבר ולא אישה, לא זוג נאהבים, לא אם ובן, לא שני חברים, לא חוגגים ולא מתאבלים ובעצם דווקא כן קצת מהכל. בווליום גבוה ובכנות שובת לב.

---

3|2|1 – דואטים
מרכז סוזן דלל
21.12, 19:00, 21:00