כל מה שחשוב ויפה
זאב אנגלמאיר, ברקע הגלויות שאייר שנתלו על מוזיאון הרצליה. צילום: דניאל חנוך
זאב אנגלמאיר, ברקע הגלויות שאייר שנתלו על מוזיאון הרצליה. צילום: דניאל חנוך

סיכום 2023 / זאב אנגלמאיר: הרגשתי שאנחנו כמהים לחמלה. האלים שיחקו בנו

זאב אנגלמאיר שולח את שושקה לחל״ת וחותם את 2023 בסדרת גלויות המתארות את שיבת החטופים (ובמצבה עולצת להפתיע שעיצב לאחד מקרבנות הטבח)

בשנה החולפת מלווה יצירתו של זאב אנגלמאיר כל צומת דרכים שבו ניצבה הזהות הישראלית, כסמל לשילוב הבלתי־אפשרי של משבר, תקווה, הומור וחמלה שמאפיין את עשייתו – ואת חיינו שבין הנהר לים. כשושקה, דמותו הפכה לאחד מסמליה הבולטים של מחאת קפלן. מאז 7.10, קשה לפספס ברשתות החברתיות את איוריו למען החטופים.

״יש צמא, שגם אני מרגיש אותו, למצוא את הזווית האופטימית, לראות את הצבע. ברגע שחזרתי לצייר בצבע, הרגשתי אנחת רווחה״, הוא מספר. ״ציירתי סדרה של ציורים שמתארת את השיבה מהשבי. הדימויים נורא אופטימיים, וחלק מהם התממשו – אביגיל וסבתא יפה חזרו. וחלק לא. יש הרגשה כשאתה רואה את הדימוי, אולי זה יתממש. אולי אם מספיק אנשים רואים ורוצים את זה מספיק, זה יקרה. שבתוך המהלך ההיסטורי הזה, פתאום יקרה משהו, שייתן לנו דרך מילוט מתסריט האימים. והיצירה עושה את זה. היא נותנת לך נשימה״.

מוזיאון הרצליה. צילומים: דניאל חנוך

מוזיאון הרצליה. צילומים: דניאל חנוך

ואכן, איורי החטופים של אנגלמאיר הרחיבו עבור רבים את כיווני האוויר שהצטמצמו ללא היכר. בשבועות הראשונים לאחר הטבח הרבה לפרסם בפייסבוק דימויים מוכי יגון, מונוכרומטיים. מאז ראשית נובמבר, עם התקדמות המגעים לעסקת שחרור החטופים, החל לשתף עם עוקביו איורים בסדרת ״הגלויה היומית״. דימויים מתוכה מוצגים כעת בין השאר בתערוכה ״עכשיו!״ בגלריית קופסאות האור של יפו העתיקה, ואף נתלו על חזית מוזיאון הרצליה, שם הוא מציג בימים אלו במערך התערוכות ספרו לי עוד (אוצר: יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו).

״הרגשתי שאנו כמהים לחמלה״, הוא מתאר את נסיבות בחירתו בסגנון האופטימי שהפך מזוהה עם הגלויות שפורסמו במהלך נובמבר – הנדמה כקרן אור המשתובבת בלב המאפליה. ״זו צבעוניות נאיבית, שמחה בלי להצטדק, מוגזמת. לדוגמה, ביום שהיתה קשת, ציירתי קשת מעזה לתל אביב שילדים מתגלשים עליה.

״לפני שנים ציירתי כך, נאיבי, וחזרתי לזה עכשיו. נורא נהניתי. זה קצת חזון אחרית הימים, אני מדמיין את כולם חוזרים בשמחה, והצבע מאוד משרת את זה. בכל הסדרה הזו, גם באיור ׳סבתא יפה חוזרת הביתה׳, לקחתי את הצבעוניות החומה, הקודרת, של הסיטואציה שהיתה כששבו אותה, עם אנשי החמאס המאיימים סביבה, והפכתי את זה לצבע־וחינני־ושמלות־ופרחים״.

זו צבעוניות נאיבית, שמחה בלי להצטדק, מוגזמת. לפני שנים ציירתי כך, נאיבי, וחזרתי לזה עכשיו. נורא נהניתי. זה קצת חזון אחרית הימים, אני מדמיין את כולם חוזרים בשמחה, והצבע מאוד משרת את זה

היצירה סייעה לו לעיבוד המציאות – אך לא סיפקה מזור מוחלט למוראותיה. ״התחלתי ליצור שלא מתוך החלטה, כי עניין החטופים היה מאוד במחשבותיי. אני לא יכול להגיד שזה הקל שם. אני מצייר ולפעמים תוך כדי התהליך נכנס בעצמי לסטרס. בציורים האלו אני חווה איזשהי קרבה, הזדהות. גם מצד משפחות החטופים – היו המון פניות אליי מצד בני המשפחות שביקשו שאתעד את הקרובים שלהם, שרצו את העבודות עצמן״.

העבודה עמם שחררה אותו להפליג בדמיון. כך, לדוגמה, עיצב מצבה עולצת להפתיע לאחד מקרבנות הטבח, מודי אמיר ז״ל. בתו של אמיר, ענת, פנתה לאנגלמאיר וסיפרה לו שאביה הכיר את יצירתו, והיה שמח לגלות שהונצח ברוחה האופטימית.

״השיחה איתה נתנה לי את החופש להרגיש שהכל בסדר. זה גם משחרר מקלישאות – אנחנו כל כך רגילים לחשוב שמצבה צריכה להיות קודרת וההתייחסות לנושא כמו החטופים צריכה להיות רצינית. לא! ההיכרות יוצרת מצב שמאוד משחרר אותך. לפעמים כשיש לך הרגשה שאתה צריך להתייחס למשהו נורא בכבוד וההתנהגות שלך צריכה להיות מנומסת, קשה לצאת החוצה״.

אמן מגויס

התגובה האיורית המיידית למצב היתה טבעית. ״תמיד הייתי בשאיפה שהחיים יהפכו ליצירה. אין לי שאלה. שמעתי לא מעט יוצרים שאמרו שהם בשוק ולא יכולים ליצור עכשיו. אבל מבחינתי היצירה היא כמו לדבר, אני מגיע למצב שכל דבר שאני אומר במילים אני גם יכול ליצור. זה חלק מהתהליך של לעכל ולהבין את העולם סביבי.

״אלו יכולים להיות אירועים מאוד גדולים בחיים, דברים אישיים, פוליטיים. אני רוצה להגיע למצב שאין לי נימה מסוימת של יצירה, אני יכול להיות הומוריסטי, אבל לא רק. וזה נותן לי קשת של התבטאות שהיא קצת כמו תגובה בחיים. אני מנסה מאוד לא להגביל את עצמי, ואז גם אירועים קשים מתרגמים ליצירה״.

בתוך הסערה, שושקה נשלחה לחל״ת. ״ב־7.10 היה סוויצ׳ גדול. אני במשך שבע שנים שושקה, לא חושב שהיו לי הפסקות. זו הפעם הראשונה שאני לא שושקה. לא הגדרתי את זה, אבל הבנתי תוך כדי. מתחילת המלחמה זאב חזר להיות, לא יודע, היוצר. היו גלויות בודדות, לדוגמה זו שציירתי עם החתולים והכלבים, שהרגשתי שיש בהן משהו קצת שושקאי. אבל בשאר הסדרה אני ממש מרגיש שזה זאב. כשאני יוצר כשושקה, צורת העשייה שלה, הקו שלה, הם פחות מחויבים, יותר מיידיים, הומוריסטיים.

״החוויה והתרגום שלה ליצירה זה הדבר שהעסיק אותי, יותר מהזהות שלי. ולכן בצורה יוצאת דופן לא חתמתי על הסדרה. חוץ מגלויה או שתיים. מי שצריך לדעת יודע, אני שם את עצמי רגע בצד״.

אביגיל שבה הביתה

אביגיל שבה הביתה

סבתא יפה משתחררת מהשבי

סבתא יפה משתחררת מהשבי

הטלטלה העזה דחפה אותו לשינוי שלא דמיין. ״לפני שנה התשובה שלי היתה אחרת. באמת חשבתי כשכמו שהיצירה שלי מתייחסת לכל דבר ויכולה לעבור הכל, והכל ראוי, אז גם שושקה. לדוגמה, כשהבת שלי עברה ניתוח כתבתי כשושקה, הגעתי כשושקה לבית החולים, הייתי שושקה בכל ההפגנות במחאה. מה שקרה עכשיו היה כזה שבר, שמשהו בי הזדעזע. 

״זה כאילו יש לך משהו שאתה רוצה להגיד, שמרגיש לך מהותי ומשמעותי, ואתה לא רוצה שהספוט יהיה אם אני שושקה או זאב, מאופר או לא; אני כרגע קצת אמן מגויס כי יש לי מסרים ועניין שנורא מעסיק אותי, ואני חושב עליו המון, ורוצה להשפיע ולהנכיח אותו. ומפתיע אותי כמה זה בסדר במצב שאנחנו נמצאים בו״.

בגלויה ״כולנו חטופים!״, הנציח את התגייסותו, בדיוקן עצמי מוקף בדמויות החטופים שהופיעו בגלויות קודמות, כשמוחו מתואר כמנהרת חמאס. ״שושקה אוהבת את הבמה, היא דרמה קווין. בציור הזה דווקא העולם שסביבי הוא הדבר המשמעותי ועוטף אותי״.

דמותו משולה לכלל הישראלים: ״׳כולנו חטופים׳ במובן שכבר אין שאלה אם אנחנו רוצים להיות שם או לא. אנחנו בתוך סיוט, והיצירה נותנת רפסודה החוצה. כשאתה רואה דימוי כזה יש בו גם סוג של הקלה. כצופה, אתה מבין, אני לא לבד בדבר הזה״.

ביחד ננצח?

בסדרה הנוכחית, הוא שואל משושקה את הגמישות. ״היא עברה שינויים: מקומיקס, לתלת־ממד, לאקטיביסטית. היא היתה בהפגנות ואז יצרה בעצמה אירועים אקטיביסטיים כיזמה שלה, ויש לה כל מני שפות שדיברה בהן ומחאות שהצטרפה אליהן. ריבוי האופנים שבהם היא מתבטאת קורה גם עכשיו״. 

אנגלמאיר מתאר כיצד דילג בהשראתה בין אופני מבע סגנוניים בגלויות – מנאיבי, לריאליסטי־כתמי וסוריאליסטי – ובינות תיאורים רגשיים הופכיים. ״אין בסדרה החלטה שכולן הומוריסטיות, או שלכולן יש קו מסוים, סגנון מסוים. הן קצת כמו שיחה ומשתנות בהתאם לאווירה או למסר. לכן האיורים שונים אחד מהשני ואני יכול לעבור משחור־לבן לצבע ומסגנון נאיבי ללא־נאיבי, קצת מופשט – יש בזה משהו משחרר. זה כאילו שאני יכול לצייר כמו ילד, ולהתבטא בכל מני אופנים״.

זה כמו בציורים של מונק, אתה מאמין למצוקה שלו, כי אתה רואה את העבודה הידנית שלו, אתה רואה את השעות שהוא ישב שם ותיאר פנים, את מה שקורה בתוכו

בכך, חזר למקורות. ״מ־7.10 עברתי לציור ידני לגמרי, ללא מחשב. זו לא היתה החלטה, ולא ידעתי כמה זמן הסדרה הזו תמשך. הרגשתי שזה נכון. כשאני מצייר בצבע אקריליק ובטוש אני צובע, ומרגיש את כל המשטח נמרח ומתלכלך. הידניות יוצרת קשר שמאוד משפיע על התהליך היצירתי. יכול להיות שיכולת לקצר את התהליך לעשירית במחשב, אבל השעות שבהן אתה מצייר גורמות לזה שאתה כל הזמן עם היצירה וקשוב לה; צבע פתאום נספג בצבע, ונשאר כתם – ואולי בעצם טוב שזה המצב״.

את מרבית הגלויות אייר בטושים פשוטים שנועדו לילדים. משהו בזמינות שלהם הקל על היד שלו. ״הסדרה הזו היא קצת כמו לכתוב יומן יומיומי. הטושים הם חלק מזה. אתה לוקח עט ולא אכפת לך אם הוא יקר. התוצאה היא מה שמשנה. זה בסדר גמור שאלו טושים, שרואים שהם נגמרים על העבודות, שהצבע מתחיל לגמגם״.

הטכניקה מובילה לשיקוף רגשי אמין: ״זה כמו בציורים של מונק, אתה מאמין למצוקה שלו, כי אתה רואה את העבודה הידנית שלו, אתה רואה את השעות שהוא ישב שם ותיאר פנים, את מה שקורה בתוכו״.

birds

חרף הקרבה הנפשית לנושאי היומן, אנגלמאיר, שנודע בימים אחרים בקולאז׳ים בסגנון סרקסטי אופייני, מתאמץ שלא לגלוש לסנטימנטליות. ״זוועות זה דבר פוטוגני. יש בזה הכל, דרמה וקונטרסטים. דווקא כשיש לך את כל החומרים מונחים, השאלה היא איך לפענח, להוציא זווית אחרת. יש בזה כל כך הרבה, אנחנו רואים כל כך הרבה, אבל אתה כבר נעשה חסין״.

נאמן לתובנה זו, באיורים הוא תר אחר מבט צלול בטראומה, החומק מתבניות שחוקות. ״היצירה היא לא דרך המלטות מהזוועות. ביצירה אתה סולל את דרכך. מלכודות הקיטש לא קיימות רק דווקא עכשיו. יכול להיות שהתקופה מחדדת את השימוש בהן אבל זה קיים כל חיינו, בהקשרים שאנחנו נתקלים בהם בכל טקסי החיים. הדרך הכי קלה לגייס אותנו, להזיז אותנו ולהיות מניפולטיביים עלינו – זה להשתמש בקיטש. לעטוף אותנו בעטיפות של ׳ביחד ננצח׳. האנשים האלה שאומרים ׳כולנו ביחד׳, הם כולנו ביחד?״.

אולם, גם הוא מתכתב בדרכו עם האתוס הלאומי. ״אני מאוד אוהב את הנונסנס, מקומות שלא תלויים בכלום, ומרגיש שבשנים האחרונות יותר קשה לי להכנס לשם. גם בגלל המצב. אבל אלו המחוזות שאני אוהב – המקום שאין בו תלות, ואני לא צריך לשרת שום דבר, שחופשי ממסר; כרגע אנחנו במקום ששואב אותך. אתה צריך להגיב, ונקרא אל הדגל. גם במובן של להיות אנטי הסנטימנט הלאומי הזה״.

מדובר, עם זאת, בביקורת בונה: ״זה לא להלחם בזה, אלא לנסות להבין מה אתה עושה כדי לשפר; להבין את הלקסיקון של המדינה הזו, מה המרכיבים שלה, כי כנראה צריך לבנות אותה מחדש״.

נס לא קרה לנו

מאז תום הפסקת האש, ודעיכת הדיווחים על עסקת שחרור חטופים נוספת, קיבלו הגלויות שפורסמו במהלך דצמבר נימה אפלה, שונה מהעליצות היחסית באיורי החודש הקודם. ״יצרתי סדרה לא קלה. זה התחיל מסביבונים, שאותם הפכתי לבתי הקיבוץ״, הוא מספר על איור בכותרת ״נס לא קרה לנו״ שפרסם בחנוכה. ״הכוח של דימוי הסביבונים הוא לא רק בצורת הבתים ובזה שסביבון נפל כדימוי לבתים, אלא גם במשחק.

״זה דימוי חזק שקיים במהלך ההיסטוריה. שייקספיר אמר As flies to wanton boys, are we to the gods. They kill us for their sport [״הָאָדָם בְּיַד אֵלִים כִּזְבוּב בְּיַד הַיֶּלֶד: בִּשְׂחוֹק יְמוֹתְתוּנוּ״, בתרגום אברהם שלונסקי]. זו התחושה שהאלים משחקים בנו. מהלך כל כך טרגי ודרמטי, שהוא גם מעין משחק. בפשטות נוראית קרה הדבר הזה. ככה. כל כך פשוט שזה ידוע מראש.

״בסדרה הזו יש הרגשה תיאטרלית, כי כל הדימויים קצת מבוימים. יש קצת הרגשה, למרות שהם נפלו, כאילו הציבו את הסביבונים. וגם באיור הסופגניה זה ככה – היא קצת כמו במה שנושאת את הדימוי, תמונה מטרגדיה. זו הזרה קלאסית. זה לקחת משהו שאתה מכיר כל החיים ולהראות אותו באור אחר. כשהזרה מוצלחת, קשה לך להסתכל על הדימוי בלי להזכר במה שההזרה עשתה לך״.

גלויות החג הלא־חגיגיות החזירו אותו לעיסוק בסמלים יהודיים, שהחל ביצירת הגדה של פסח לפני כשני עשורים. ״הנושא עניין אותי לא מתוך התקרבות לדת, אלא מתוך עניין במיתולוגיה. הסדרה הזו מתחברת לזה. כי אלו סמלים שטעונים גם בישראליות וגם ביהדות, בו זמנית. והיהדות היא גם היהודי הנודד, גם סכנת השואה שכל הזמן מרחפת עלינו. ברגע שהסמל הזה מתקיים כאן, הסביבונים נושאים עליהם את הגלות, הפוגרום. פרסמתי איור של אנשים לכודים בתוך כדים. זה גם סמל חנוכה, ׳כד קטן׳, וגם הסגירות הזו״.

העיסוק בחוויית הרדיפה ניכר גם בפרויקט שעליו עבד לפני 7.10. לפני כשנתיים וחצי חבר לאמן הגרמני דניאל הורנמן לגיבוש מיזם קונספטואלי – מחנה פליטים לאמנים. ״חשבנו עליו רק מבחינה רעיונית. אין לך איפה ליצור, המצב מקשה עליך, ואתה מחפש מקום. עם הזמן הוא נהיה כזה שהפרויקט כבר פחות קונספטואלי, ונוגע במשהו אמיתי״.

אנלגמאיר מתייחס לאיומים שקיבלה בעבר שושקה מצד שדרני רדיו – אך גם לתחושת חוסר הביטחון הקיומי הישראלית־יהודית, שזרה לאמנים מחו״ל שהגיעו לעבוד עמו ועם הורנמן, בסדנה שנערכה בספטמבר בגרמניה. ״בארץ, גם אם לא חווינו פליטות, היא בדמנו. אנחנו העם שחווה פליטות. סכנת הפליטות היא לא תיאורטית מבחינתו. האמנים הבריטים אמרו שהם מרגישים שזה לא קשור לחיים שלהם. הם לא הצליחו להזדהות עם חוויית הפליט. הם יצרו, אך לא היה לזה אותו אלמנט שהיה כאן. כאן אתה מרגיש את זה״.

ולקראת השנה הבאה – אנגלמאיר מוסר בשורה מרגיעה לדורשי שלומה הרבים של שושקה. ״זו לא באמת הפסקה; אני כרגע בתוך מהלך ציורי שמרתק אותי, אבל כבר כן מדגדג לי, ואני מרגיש את הגעגוע הזה; זה בסדר, היא כאן והיא תחזור״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. תמר

    אנגלמאיר גאון

  2. שושקה דמות גרוטסקית ודוחה

    שאנגלמאיר יתכבד ויופיע כדמות בדיונית של גבר עם אברי מין מוגזמים בקטנותם, ויעזוב אותנו הנשים בשקט.

  3. רפאל

    משווה את עצמו למונק?? כמה אגו בשביל ציורים אינפנטיליים ללא סאבטקסט. זה אולי נחמד לפייסבוק אבל מביך למוזיאון.

  4. עלית

    מאוד סקרנית לראות את תמונת המצבה ולא מצאתי ברשת, מה הטעם לכתוב על משהו ולספר כמה הוא מיוחד ויצירתי בלי לתת לנו לראות?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden