כל מה שחשוב ויפה
מיכאל סלע, גאולה
מיכאל סלע, גאולה

לכל קליק יש משמעות: מיכאל סלע במוזיאון טיקוטין

בתערוכה ״אור על עור״ מציג הצלם הצעיר תצלומים בשחור לבן שצילם ביפן במצלמה אנלוגית, מלאים במשחקי אור וצל, מה שהופך את הדימויים שבהם למנותקים מכל ממד זמן ברור

27 עבודות הצילום בתערוכה ״אור על עור״, שמוצגת במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, מתעדות 27 רגעים וסיטואציות שלכדה עינו של הצלם מיכאל סלע והונצחו במצלמת הפנטקס שלו. בשחור ולבן קונטרסטיים ומשחקי אור וצל רכים, סלע מזקק אנשים, טקסטורות ואלמנטים לכדי סיפורים רגישים, אניגמטיים משהו, שמנותקים מכל ממד זמן ברור; כאלה שמעלים אצל הצופים תהיות וסימני שאלה.

״זה מה שאני אוהב באמנות באופן כללי. שלא הכל בה ברור, שלצופה יש מקום אקטיבי לפרש את שהוא רואה בדרכו״, הוא אומר. מרבית הדמויות המופיעות בצילומים הן אנשים קרובים אליו, שעימם יש לו היכרות אינטימית. ״הצילומים ככלל הם מוצרים פיזיים שנולדו מהדמיון שלי, מרגש כלשהו שהתעורר בי בזמן נתון. ככאלה הם הופכים למשהו מוחשי שאני יכול לחזור אליו ולחוות אותו שוב ושוב״.

שאיפות

שאיפות

שפת הפרח

שפת הפרח

היא יודעת

היא יודעת

ללא כותרת

ללא כותרת

שאיפה

שאיפה

אל האי גוטו

אל האי גוטו

התערוכה, שאצרה אתי גלס גיסיס (במקביל לתערוכת עיצוב יפני היום 100), היא הפעם הראשונה שסלע מציג בארץ, וככלל בהקף כזה. ״הצגתי ביפן, אבל בקטנה, בסדר גודל של קיר אחד״. מתוך ארסנל מכובד של 600 צילומים שצולמו על ידו מאז 2019 ועד החורף האחרון, נבחרו 27 העבודות המוצגות.

״התצלומים הם אמצעי ליצירת קשר עם מציאות אחרת, יפנית, רחוקה, אבל מאידך אינטימית״, נכתב בטקסט האוצרות, וגלס גיסיס מוסיפה ש״מעבר לעובדה שכולם צולמו ביפן ומגלמים את עומק הקשר שלו למקום, משחקי האור והצל שמאפיינים אותם הם מוטיב יפני מובהק״.

הצילום שלי אינטואיטיבי. זה תמיד משהו שצד אותי, לא כזה שאוכל להשיג אם אנסה ליצור אותו. מה שאני רוצה וחשוב לי זה להעביר את הרגע, את הסיטואציה ואת הרגש, שאיתם ועם הדברים שנחשפים דרכם אני מנהל דיאלוג

הרומן של סלע (יליד 1998) עם הצילום החל בגיל 17, כשיצא לטיול ספונטני בנורווגיה. ״ביקשתי מצלמה מאבא שלי, עורך סרטים במקצועו עם נגיעה בצילום, והוא נתן לי מצלמת פילם של פנטקס. לא היה לי שום ידע או הדרכה איך לתפעל אותה ושני הפילמים הראשונים שצילמתי נשרפו. רק בפילם השלישי יצאו לי כמה תמונות, והן היו בדיוק כמו שרציתי. זה הספיק לי כדי להתאהב״.

בשנה שלאחר מכן שוב מצא את עצמו סלע בדרכים, כשהפעם יעדו היה המזרח, במסע שנמשך חצי שנה. ״כשחזרתי ופיתחתי את התמונות הייתי מרוצה מהתוצאה. היה לי ברור שהחיבור שלי עם המצלמה ועם איכויות הצילום האנלוגי שמשדרות משהו של פעם כבר נוצר, ומאז הוא רק הלך והתגבר״.

סלע התחיל לחקור את המדיום הצילומי ואת העשייה של צלמים ידועים, שהובילו אותו להחליט שהוא רוצה להיות הצלם הכי טוב בעולם. ״היום אני יודע שזה היה כמובן נאיבי. החלטה שאפתנית של בחור בן 19, מה גם שהייתי אז עדיין בצומת חיים לגבי במה אני בוחר להתמקד – במוזיקה, שהיא אהבה גדולה נוספת שלי, או בצילום״.

מיכאל סלע. צילום: ענת חרמוני

מיכאל סלע. צילום: ענת חרמוני

החוצה

החוצה

המשכיות

המשכיות

החברים היחידים שלה

החברים היחידים שלה

החדר של ארומי

החדר של ארומי

הפור נפל על צילום, ובחיפוש אחר סביבה מעניינת להמשך דרכו הוא החליט על יפן. ״זו מדינה שתמיד משכה אותי ורציתי להגיע אליה. אלא שבינואר יפן מושלגת, ואני, שהייתי נחוש וקצר רוח לממש כבר את החיפוש שלי, מצאתי כחלופה את הפיליפינים״. המסע שהתחיל בפיליפינים עבר ליפן, לקוריאה, לנפאל, לתאילנד (שם גם למד את רזי המסאג׳ התאילנדי) ולמיאנמר (בורמה).

״הגעתי למיאנמר בעקבות ספר שקראתי בפיליפינים -׳אמנות ההקשבה לפעימות הלב׳ שכתב הסופר הגרמני יאן פיליפ סנדקר. העלילה שלו מתרחשת בעיירה קטנה בהרים שם, ומגוללת סיפור של אהבה ושלווה מיסטית בעולם שכבר נהיה עיוור לאהבה כזאת״, הוא מספר על חוויית הקריאה, שהפכה עבורו למכוננת.

״הגבר הוא נזיר עיוור, וכשסיימתי את הקריאה על החוף בפיליפינים, הבטתי בשקיעה, ובסוג של אינסטינקט עצמתי את העיניים והתחלתי ללכת לאורך החוף. אחרי כמה ימים חלמתי שאני בעיירה הזאת במיאנמר, והכל שם מלא זיקוקים, ובדים ססגוניים שנופלים מהשמיים ורוקדים ברוח. ממש הרגשתי את היופי הזה. לא יכולתי להתעלם מהחלום, והגשמתי אותו אחרי כמה חודשים כשנסעתי לשם, לעיירה, בלי לחשוב ובלי כסף״. כך, לדבריו, גם נולד האני מאמין שלו, לפיו אמנות קשורה לאישיות של אדם.

כמו ללכת

עם כל החוויות והעניין המרתק שצבר במסעו בין מדינות המזרח, יפן נותרה לגבי סלע המקום המושך והמסקרן, והוא שב אליה כדי להתחקות יותר אחר תרבותה ולהבין אותה. ״הגעתי ממש בדקה ה־90, ביום שסגרו את השמיים בגלל הקורונה״.

הוא התקבל למוסד לימודי שמתמקד בשפה ובתרבות יפנית בפוקואוקה, ובמשך שנה שקד על לימודיו והרחיב את הידע שלו על יפן, שאותה הוא מגדיר נכון לעכשיו כביתו הפיזי. ״זה המקום שמרגיש לי הכי נכון לממש בו את מי שאני ואת האישיות שלי. צילום הוא מבחינתי תשוקה וצורך ראשוני. זה כמו ללכת״. בחירתו בצילום אנלוגי בעידן כה דיגיטלי, נעוצה לדבריו בחוסר הידיעה של התוצאה; שכן לכל קליק של המצלמה יש משמעות ואין ממנו דרך חזרה.

״הצילום שלי אינטואיטיבי. זה תמיד משהו שצד אותי, לא כזה שאוכל להשיג אם אנסה ליצור אותו. מה שאני רוצה וחשוב לי זה להעביר את הרגע, את הסיטואציה ואת הרגש, שאיתם ועם הדברים שנחשפים דרכם אני מנהל דיאלוג. ככאלה הם אישיים מאוד״.

מיכאל סלע | אור על עור. צילומי הצבה: ג׳ני כצנר

מיכאל סלע | אור על עור. צילומי הצבה: ג׳ני כצנר

birds

את הפילמים הספציפיים שמשמשים אותו – שחור לבן פוזיטיב, הוא מפתח במקום שלדבריו הוא היחידי ביפן שעדיין עוסק בכך, ובחירתו בשחור לבן מבטאת בעיניו נצחיות ואל־זמניות. את האור, הממד שכה בולט בצילומיו, הוא מכוון בעצמו, תוך שהוא עצמו מתפקד כסוג של מד אור. ״את הצמצם אני מכוון לפי העין שלי – אם אני צריך לעצום אותה מול השמש, או לפקוח אותה כשחשוך״.

בה בעת, מודה סלע, היום הוא מוצא את עצמו מצלם גם בסמארטפון. ״כשהייתי בוויאטנם נגמרו לי הפילמים. הייתי צריך להחליט אם לא לצלם בכלל או בלית ברירה להשתמש במצלמת הסמארטפון. משם התפתח עוד ערוץ צילומי, מקום להעביר דרכו את הרגע ואת הרגש״. בחיפוש אחרי איכויות אלה הוא מרבה לנסוע ברחבי המזרח. ״אבל בלי שום תכנון מראש של היעד. ההחלטה על היעדים השונים מתגלגלת איכשהו, ואני מדמה את עצמי למי שמגיע אליהם עם סלסלה ריקה שרק מחכה להתמלא״.

במקביל לעיסוקו בצילום, הוא עוסק יחד עם שותף באספנות ומכירה של פריטים וחפצים עתיקים, כשמעבר לפרנסה יש בכך, לדבריו, ריגוש. ״גם החיפוש וגם המציאה מרגשים, ויש הרבה הפתעות בדרך למציאת אובייקטים מפעם שעברו כברת דרך, לעתים פתלתלה. כך לדוגמה, לא מזמן מצאנו צעצוע עשוי פח בעל ערך משמעותי, שהיה זרוק באיזו עליית גג״.

עיסוק נוסף שלו, מפתיע ושונה במהותו לחלוטין אבל עדיין כזה שמונע מריגוש וסקרנות, הוא בהפקת צבע האינדיגו – תהליך שעובר כמסורת משפחתית מאב לבן. ״הוא מתחיל משתילת הצמח, הקצירה שלו, וממשיך ועובר דרך כל השלבים שנדרשים להפקת הצבע החמקמק. זה תהליך מתמשך שנוגע בעולמות עבר רחוקים ולכן גם מרגש ומסקרן״.

עם זאת ולמען הסר כל ספק, סלע שב ומדגיש ש״הצילום הוא תמיד בראש הפירמידה״. בתוך כך, החלום שלו הוא להציג את עבודותיו במוזיאון ביפן, והחלום הגדול יותר הוא להצליח ליישם ולהגשים את מכלול אהבותיו: ״שהמחשבות, הרגשות והמעשים – הלב, הראש והגוף – ידברו באותה שפה וייצרו שלם אחד.

״ביפן יש מנהג שבתחילת כל שנה כותבים מילה או משפט שנועדו לבטא את התקווה לשנה החדשה. המשפט שלי הוא ׳עבודה קשה יוצרת אמון׳ ואני חי לאורו. אני מנסה לעבוד קשה כל הזמן כדי לשמור על האמון שלי בעצמי, וגם של מי שמאמינים בי״.


מיכאל סלע | אור על עור
אוצרת: אתי גלס גיסיס
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, שדרות הנשיא 89, חיפה
נעילה: 26.11

מעבר לתוכן מרכזי, for shortcut key, press ALT + zמעבר לסגיר, for shortcut key, press ALT + x
Silence is Golden