הלב שלנו *עדיין* שבוי בעזה: השנה של גל פיחוביץ מאז ה־7.10

עמית: הי גל. מה שלומך?

גל: כמו כולם. כמו כל מי שמבינה כמה המצב גרוע

עמית: כן. לא קל לנו בכלל. בואי נזכיר שהכרנו ממש בתחילת המלחמה, בפרויקט הדסקיות הפנתאוני שאת חלק מהיוזמות שלו

גל: נכון. הכרנו אז. ישבנו לקפה. אני זוכרת שכבר אז המציאות הייתה בלתי נסבלת. נפגשנו לפני השחרור של החטופים בעסקה הראשונה ובימים אלו מסתיימת שנה של הפקרה ומתגלה מידע נוראי על טרפוד מתמיד בהחזרת החטופים והחטופות הביתה.

עמית: הזיכרון שלך מדויק. שנה מטורפת, אבל מי אנחנו ביחס לחטופים שעוד שם והמשפחות שלהם. מה קרה איתך במהלך השנה הזו?

גל: כמה שבועות אחרי שנפגשנו חזרתי להפגין. היה לי ברור שהחטופים לא יחזרו כל עוד הממשלה לא תיפול. הובלתי את ההפגנות ברוטשילד ואחר כך בהבימה ובקפלן. החטופים, חוק הגיוס, ביזת התקציב, איבוד התמיכה הבינלאומית, האלימות, מכונת הרעל – כולם הוציאו אותי לרחוב

עמית: אני רואה אותך בהפגנות. מה הכוונה ״הובלתי״? מטעם מי את?

גל: בגדול אני מטעם עצמי 😉 אבל יכולה לומר שאני חלק מקבוצה שאפשרה לי להביע את הכאב על התפרקות הקהילה שממנה באתי. היציאה שלי מהבית לחודשים ארוכים, אפשרה לי להביא את החרדה והפחד והדאגה והאימה בזמן שהבן שלי נלחם בעזה. 

כל זה בזמן שהמדינה לא מתפקדת. ומהצד השני גם לומר שאנחנו חברה אזרחית בעלת יכולות יוצאות דופן, סולידריות ונחושים להחזיר את החטופים הביתה ולייצר מציאות טובה יותר לדורות הבאים

רבים כל כך נפגעים ונפגעו ולצערי עוד יפגעו ולכן השמעת קול, עשייה ואקטיביות בהתנגדות לממשלה לא לגיטימית, נתנה לי הרבה משמעות בשנה הזו

עמית: כל מילה! ראיתי אותך נואמת על זה בקפלן

גל: כן. הנחתי את ההפגנות בתל אביב. בהתחלה היו קטנות ואחר כך צברו לגיטימיות רחבה יותר. נאמתי גם בצמתים ובערים אחרות. הרגשתי אחריות לצאת ולדבר. הרגשתי אחריות לומר בקול רם שלכולנו מותר לדבר. 

אני זוכרת שישבתי עם בחור מהצפון שמפונה כבר שמונה חודשים מהבית, ושאלתי אותו למה הוא לא מדבר. הוא אמר מה, אני? תראי מה קרה בדרום. רוצה לומר שרבים כל כך נפגעים ונפגעו ולצערי עוד יפגעו ולכן השמעת קול, עשייה ואקטיביות בהתנגדות לממשלה לא לגיטימית, נתנה לי הרבה משמעות בשנה הזו

עמית: אין ספק שהשמעת הקול שלנו היא קריטית. למרות שלעיתים נדמה שאנחנו צועקים את נשמתנו אל מול קיר אטום. 

יש מספר לא רב של אמנים שמצטרפים להנחיה. יוסי מרשק, ליאור אשכנזי הם חלק מהם. נדרשת גבורה מצידם לקחת צד. איך זה עובד?

גל: הקיר בארץ אטום הרמטית. חבורה של פושעים מנהלת אותנו. אבל ההפגנות הן שותפות גורל עם משפחות החטופים – הן לא לבד. אנחנו איתן. וגם איתות חד־משמעי לקהילה הבינלאומית שאנחנו אזרחים ליברלים הנלחמים על הדמוקרטיה ועל דמותה המוסרית של המדינה ונבחרי הציבור כרגע אינם משקפים את הערכים שלנו.

ולגבי יוסי מרשק – אני באמת חושבת שהוא אמיץ ושבזכותו נוצר מומנטום של אמנים ואנשי ציבור שתומכים באופן אקטיבי בהפלת הממשלה ובהחזרת החטופים בכל מחיר. בעקבותי הצטרפו עלמה זק, יעל שרוני, אחינעם ניני, תמיד בפרונט עם החזית הוורודה (ועוד) – תנועת השטח שהקימו כלנית שרון ויניב סגל. רואים אותם מתופפים, כורזים, מניפים דגלים ומפזרים נצנצים מול המשטרה. קבוצה נחושה ואופטימית ו־ורודה

עמית: וברמה האישית? כשהכרנו גרת בקיבוץ דורות. אחר כך עברת למרכז. מה קרה עם זה?

גל: חזרתי הביתה לדורות באפריל. לא פשוט. אני מרגישה עם זה מובסת. הפיצוצים המסוקים המטוסים. גדול עלי. אי אפשר להתעלם ממלחמה ומוות

עמית: מה הוביל להחלטה הזו?

גל: חזרתי כי הבן הצעיר שלי רצה לחזור להיות עם החברים שלו והבן הגדול השתחרר. רציתי להיות זמינה עבורו

עמית: כל כך ברור. ועוד שאלה שמתבקשת בעניין הזה: עבדת לפני בתחומים אחרים לחלוטין. איך את מתמודדת עם זה כעת, כשכל כולך במחאה?

גל: אני לא מרגישה במחאה. אני מרגישה חלק ממאבק. מאבק ארוך, לא צפוי ומאוד אינטנסיבי עם שותפות ושותפים לדרך ועם משפחות החטופים. במאבק הזה יש צורך בתקווה ויש צורך בשינוי.

חזרתי לקדם מיזם ישן שרלוונטי היום בעולמות הטראומה והחוסן, הוא חלק מפרויקט שמתרחש בשדרות, ויש בו יצירה ומחשבה – ואני מקווה שהוא ייצר שפה חדשה ומשמעותית בהתמודדות עם השנה שעברה על כולנו

הסולידריות חשובה. העשיה חשובה. היציאה לרחוב חשובה. עבורנו. אנחנו לא לבד. אנחנו הרוב. צאו לרחובות. היחד הוא חשוב

עמית: שאלה בענייני עתיד: אני לרב שואלת לטווחים ארוכים יותר. הפעם נזהרת… שנתיים מהיום. איפה את? 

גל: בעוד שנתיים אני מקווה שנהיה כולנו עסוקים בשיקום המדינה במקום בעצירת ההתדרדרות השחיתות והריקבון. אני אהיה שם 😉 עוד לא יודעת באיזה תפקיד. נקבע פולו־אפ לעוד שנתיים? ❤️❤️❤️ אני מכניסה כבר עכשיו ליומן

עמית: מחזיקה אצבעות איתך ועם כל האנשים הטובים שכאן (ויש עוד אנשים טובים כאן). מבטיחה לדבר איתך שוב כשזה יקרה, כשנחגוג את הניצחון שלנו על הרוע. 

לקראת סיום: למדת עיצוב תכשיטים בשנקר, אני מניחה שלא חשבת שזו הפעילות שהלימודים יובילו אותך אליה

גל: גם בתור סטודנטית היו לי עבודות פוליטיות, למרות שרוב חיי המקצועיים התרחשו בעולמות התעשייתים. בזמן שהמציאות דרמטית והמשבר כל כך גדול משתמשים במקורות כח שונים. עיצוב ותעשיה ישראלית הם כאלה עבורי

עמית: תגידי, מה את עונה למי שאומר שההפגנות לא עוזרות? איך את מעודדת אנשים לצאת למחות?

גל: ההפגנות, אולי, לא עוזרות באופן ישיר להפיל את ממשלת נתניהו – אבל הן נותנות כוח למשפחות החטופים, לעקורים, ומעבירות מסר לקהילה הבינלאומית – יש כאן חברה אזרחית ליברלית ודמוקרטית שנחושה להחזיר את החטופים הביתה ולהחזיר את המדינה למעגל המדינות המחזיקות בתפיסות אילו, בניגוד ל־64 שכרגע בשלטון.

אני אומרת שאני לא נשארת בבית מכיוון שאני מסרבת להתרגל ולקבל את המציאות שבה עבריינים מורשעים, משיחיים, וראש ממשלה שמימן את החמאס וקבור עד צוואר בתיקי שוחד מרמה והפרת אמונים מובילים את המדינה לאסונות נוספים.

הסולידריות חשובה. העשיה חשובה. היציאה לרחוב חשובה. עבורנו. אנחנו לא לבד. אנחנו הרוב

עמית: אז לסיום הריאיון, בואי ננסה להגיד משהו טוב. יש לך לתת לנו משפט אופטימי?

גל: יותר ויותר נשים ואנשים, צעירים וצעירות מרגישים שזו המשמרת שלהם – והמדינה לא תיפול שהיא מופקדת בידיהם. ההוכחה עלינו. מתחילים בהחזרת החטופים. צאו לרחובות. היחד הוא חשוב. סולידריות חשובה. המרקם החברתי שלנו חשוב