מגלים אוצרות // אריאל רום

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה ״סינתטיקה״, תערוכת יחיד לאביב גרינברג בגלריה קורידור, בשנת 2022. יחד עם ארז צמח, בעלי גלריות קורידור וזימאק, החלטנו להציג לראשונה בקורידור תערוכת יחיד לאמן ישראלי. עד אז הגלריה התמקדה בעיקר באמנים בינלאומיים, והבחירה באביב גרינברג – אמן צעיר ושונה בנוף המקומי – הייתה החלטה אמיצה ומשמעותית.

בתקופה ההיא בדיוק סיימתי את לימודי התואר הראשון בתולדות האמנות והתחלתי את התואר השני באוניברסיטת תל אביב. לימדתי את עצמי מגיל צעיר לזהות לאן העיניים שלי נמשכות – ציור, מבנה, חומר, רמזים סיפוריים. מוזיאונים תמיד היו חלק מהמסלול, והביקור בתערוכות בכל עיר חדשה הרגיש חיוני יותר מאתרי תיירות.

לקראת סוף השירות הצבאי, כשעמדה בפני השאלה מה ללמוד, ניסיתי לחשוב אסטרטגית – לא רק על מה אני אוהבת, אלא על איך נראית הדרך למקום שאני רוצה להיות בו. קראתי על אוצרים שאני מעריכה, וחיפשתי את המחנה המשותף. כמעט כולם הגיעו מתולדות האמנות, כך הבנתי שזו כנראה ההחלטה הנכונה בשבילי.

התערוכה סינתטיקה סימנה את חזרתו של גרינברג לציור, לאחר שנים של עיסוק בפסולת תעשייתית ובחומרים מן המוכן. הוא הציג 50 ציורי שמן ורישומים, שנולדו מתוך התבוננות ארוכת טווח בשאריות פלסטיק, כשלים מפס הייצור ועיוותים תעשייתיים – שאותם הוא תרגם לשפה ציורית רגשית, רוויית צבע ותנועה. המושג ״סינתטיקה״ מתייחס לעולם שבו הגבול בין טבע לפסולת מטושטש, והחומר המלאכותי מתפרץ ככוח טבע חדש – מעין טבע פוסט־אנושי, עשיר, מתוח ומלא ניגודים.

עבדנו יחד שעות ארוכות. אביב הוא אמן עם דמיון ורגישות יוצאי דופן והיצירתיות שלו לא מתבטאת רק בעבודות עצמן, אלא גם בכל פרט בחוויית הצפייה – מהאופן שבו הריח החלל ועד המוזיקה שליוותה את התערוכה.

הגלריה מחולקת לשלושה אזורים עיקריים, שלכל אחד מהם שלושה קירות. הקיר המרכזי הוא לרוב הבולט והחזק ביותר, ובבחירה לא רגילה לחלל, כמעט מתוך הצהרה, רציתי להקדיש אותו דווקא לרישומים הקטנים- ואביב הסכים. זו הייתה דרך לחשוף את ליבת התהליך, את האינטימיות והמחקר שמאחורי העבודות הגדולות והעוצמתיות.

התחנה האחרונה

״היכן שקצוות נפגשים״, תערוכת ההשקה של החלל החדש של גלריה קורידור ברחוב שבזי בתל אביב, כוללת שישה אמנים: אלק דה מרקו, נירית טקלה, אדית בן גידה, אלחנדרו גולדברג, אסף גאם הכהן ושיאן רוז בן סירה. היא עוסקת ברגעים שבהם הגדרות מתפרקות ומושגים נולדים מחדש – באפשרות שגלומה במפגש שבין נקודות קצה. כל אחד מהאמנים בתערוכה פועל בשוליים אחרים של השדה האמנותי, אבל כולם חוקרים דרכים לתרגם תחושת סף: של זמן, של זהות, של מקום, של שפה חזותית.

אלק דה מרקו מפרק את המציאות בציוריו עד שהיא מתמוססת – חללים, דמויות וחוויות נטמעות בתוך קומפוזיציות מופשטות שנעות בין זיכרון לבין הדהוד חזותי, בלי מילים. אסף גאם הכהן יוצר תהליכי דה־קונסטרוקציה דרך הצילום – הוא בונה ומפרק מרחבים, מטשטש את הגבול בין ממשי למדומיין, וגורם לצופה לתהות איפה בדיוק הוא נמצא.

אדית בן גידה מנווטת בין ציור ריאליסטי לסוריאליסטי, כשהיא יוצרת פורטרטים היברידיים – תוצרים של דיאלוג בין מכחול אנושי לאלגוריתם. הדימויים שלה נעים בין הדיוק של מסורת ציורית לבין תחושת הניכור שמכניס האלמנט הדיגיטלי.

מכל מלמדיי השכלתי

בפברואר האחרון טסתי לניו יורק להשתתף בכנס. היום שבו נחתתי היה היום האחרון לתערוכה Edges of Ailey, שהוצגה במוזיאון הוויטני: הורדתי את המזוודות במלון ונסעתי מיד לראות. התערוכה, שאצרה אדריאן אדוארדס, יחד עם Joshua Lubin-Levy ו־CJ Salapare, הייתה מחווה מוסדית מרשימה לאלווין איילי – אחד היוצרים החשובים במחול המודרני האמריקאי.

למרות הביקורת (המוצדקת, במובנים מסוימים) על היעדר מחול בפועל, החוויה האוצרותית של האמנות החזותית בקומה החמישית הייתה כל כך חזקה ועשירה, שמבחינתי זה היה נסלח (אבל זה קצת לא פייר כי העניין שלי אישית הוא יותר באמנות פלסטית מבמחול). ניסיון לגשר על הפער הזה הופיע בקומה השלישית, שם הוצגו הופעות חיות של להקת המחול של איילי, אבל כמו שאפשר לנחש – רוב המבקרים לא הגיעו לשם.

התערוכה ״היכן שקצוות נפגשים״ עוסקת ברגעים שבהם הגדרות מתפרקות ומושגים נולדים מחדש – באפשרות שגלומה במפגש שבין נקודות קצה. כל אחד מהאמנים פועל בשוליים אחרים של השדה האמנותי, אבל כולם חוקרים דרכים לתרגם תחושת סף

בקומה הראשית של התערוכה הוצב וידאו בן 18 ערוצים, שהקיף את החלל, ולצידו עשרות עבודות אמנות – ציורים, פסלים, קולאז׳ים, הדפסים – שחלקם לא הציגו את איילי עצמו, אלא שרטטו את הסביבה התרבותית, ההיסטורית והחברתית שעיצבה אותו והשפיעה עליו.

האוצרות יצרה פורטרט עקיף אך רחב יריעה של איילי דרך תחנות חייו: ילדותו בטקסס, המעבר עם אימו מהדרום ללוס אנג׳לס, ההשפעות של הכנסייה השחורה, הזהות ההומוסקסואלית שחיפשה ביטוי דרך תנועה, והקשר העמוק למוזיקה שחורה.

החלל הענק של הקומה החמישית התמלא בקירות פנימיים, הקרנות מהתקרה, תליות מגבהים משתנים, עבודות מכל מדיום – ובעיקר תחושה מתמשכת של תנועה, שיטוט, גילוי. זו הייתה חוויה עמוסה, לעיתים אפילו מטשטשת, אבל כזו שטעונה באנרגיה ומלאה בהשראה לאיך אפשר לאצור. בכניסה הוצג דיפטיך של שתי רקדניות שחורות על רקע ירוק, עבודה חדשה של לינט יאדום־בואקיה שנוצרה במיוחד לתערוכה. ציור נוסף שלה בהמשך הציג ארבעה רקדנים שחורים. את לינט אני חוקרת בתזה שלי, והיה מרגש לראות עבודות חדשות ושונות מאלו שאני כותבת עליהן.

זו הייתה תערוכה רב־חושית, עוצמתית, ובמובן האוצרותי – בהחלט overwhelming, אבל מהסוג שמצית מחשבה ומלא ברעיונות חדשים. לצד העבודות של לינט ייאדום־בואקיה, התערוכה כללה גם יצירות של אמנים שחורים בולטים נוספים כמו קארה ווקר, ז׳אן־מישל באסקייה, קרון דיוויס, בני אנדרוס ואחרים – מה שהפך אותה לאחד האוספים המרשימים והמרגשים של אמנות אפרו־אמריקאית עכשווית שראיתי בשנים האחרונות.

תערוכה אחרת שנגעה בי בזמן האחרון הייתה Roma Amor: The Fall of Empires, בקיץ הקודם, שהוצגה בביאנלה השנייה של דה רנבה (De Renava) בעיר בוניפצ׳יו שבקורסיקה. האוצרים, פריסקה מסלייה ודומה מרצ׳לסי – ילידי האי, ייסדו את הביאנלה ב־2020 במטרה ליצור דיאלוג מקומי בין אמנות, אדריכלות וטבע. הם בחרו להציג את התערוכה בשישה אתרים היסטוריים ברחבי העיר.

המסלול בתערוכה תוכנן כמסלול פלינדרומי – כזה שאפשר לנוע בו לשני הכיוונים, ושמדגיש את הרעיון של מחזוריות היסטורית: עלייה ונפילה של אימפריות. התערוכה חקרה את המנגנונים של קריסה ושל כוח, תוך התמקדות בדיאלקטיקה שבין ונדליזם לגבורה, חורבן ויסוד. היא שאבה השראה מהים התיכון ובעיקר מהאימפריה הרומית, ובחנה איך רעיונות ואידיאלים טומנים בחובם את זרעי ההתפוררות שלהם.

האוצרות הפכה את החוויה למסע גופני דרך אתרים ממשיים של חורבן ואשליית כוח. לא רק עבודות שעסקו בנושאים הללו, אלא גם המרחבים עצמם – מבנים היסטוריים מתפוררים, חלודים, עמוסים שכבות של זמן וזיכרון – הפכו לחלק מהאמירה.

זו דוגמה טובה למה שאוצרים צעירים יכולים לעשות כשהם משתחררים ממוסכמות – תערוכה שמצליחה לחבר בין רעיון, חומר ומקום, ולייצר חוויה חזקה ומלאת שכבות. גם בעיר קטנה כמו בוניפצ׳יו, אפשר לייצר רגע אמנותי שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

תערוכת החלומות

אני מרגישה שאני רק בתחילתה של הדרך, ויחד עם ההתחלה באים גם הרבה חלומות – גדולים, מפתים. המחקר שלי עוסק בשפת הציור המונוכרומטי דרך מושג ההסוואה, ובאופן שבו היא באה לידי ביטוי בציור פיגורטיבי עכשווי בשלושה צבעים: שחור (דרך עבודותיה של לינט יאדום־בואקיה), ירוק (סלמן טור) ולבן (מארלן דומא, בשילוב השוואה עם צילומים של פיאטר הוגו).

יאדום־בואקיה וטור מלווים אותי כבר כמה שנים, וקשה שלא לדמיין תערוכת חלומות שתאגד את העבודות שלהם, וגם את דומא, כמובן. בפברואר האחרון הצגתי חלק מפרק המחקר על יאדום־בואקיה בכנס השנתי של CAA בניו יורק, כחלק מפאנל שעסק בהסוואה בקרב נשים מקבוצות מיעוט.

השתתפו בו פרופ׳ מרים סאס (ברקלי), פרופ׳ פדריקה סטאבנין (פדואה) וד״ר אילת זהר, שהיא גם המנחה שלי, מאוניברסיטת תל אביב. אני לגמרי יכולה לראות את עצמי אוצרת בעתיד תערוכה רחבה שתעסוק בהסוואה, במיוחד כמודוס הישרדותי של מהגרים, פליטים, מבקשי מקלט והאופן שבו היא מחלחלת לתוך דימוי הגוף, הבחירה החזותית, והנראות התרבותית.

ויש גם חלום אחר, פחות תערוכתי ויותר מוסדי: להקים חלל תצוגה שיהיה גם חלל מחקרי במקום ספציפי יוצא דופן בארץ שקרוב לליבי, חלל שישלב טבע, אמנות, חינוך וקהילה. אבל את זה אני עוד שומרת לעצמי.

בקרוב אצלך

לאחר התערוכה הנוכחית אצלול לתוך פרויקטים חדשים ומסקרנים ואתכנן כמה תערוכות יחיד לקראת השנה הבאה. אחת מהן – תערוכת יחיד לאמן האמריקאי אלק דה מרקו, שתיפתח לקראת סוף השנה. בפעם הראשונה, לצד הקנבסים הגדולים והצפופים שלו – שממיסים דמויות, חללים וזיכרונות אל תוך מציאות מתעתעת – דה מרקו יחשוף גוף חדש של עבודות פיסול מעץ.

התערוכה תתמקד במתח ובשיחה שבין פיסול לציור – ולא רק כשני מדיומים נפרדים, אלא כאותו תהליך ממשי של דה מרקו על פירוק והרכבה מחדש. בציוריו, דה מרקו מפרק את העולם לחלקיקים חזותיים שצפים זה לצד זה – קירות בלי מבנים, פנים בלי גוף, מקומות וחפצים. בחודשים האחרונים, אותם שברי דימוי הופכים לגופים תלת ממדיים, תרגום חומרי של המופשט – כשרידים של חפץ או מחשבה.

זה רגע מרגש בתהליך של אמן שנמצא על התפר: בין ציור שמנכס לעצמו אובייקטים לא יציבים, לבין פיסול שמקבל מהם חיים. אני סקרנית לראות ולאצור את הרגע שבו הדימוי מקבל משקל, גובה ונפח. זו תהיה תערוכה על מעברים, על תנועה בין שטוח לנפחי, ועל הדהודים שנוצרים מהמעברים בין אובייקטים מוחשיים, למצוירים ואז שוב למוחשיים, מהקנבס אל החלל.