Keeper: לצרכני האימה מגיע יותר

איזו שנה (וארבעה חודשים) זו הייתה עבור אוזגוד פרקינס. שלושה סרטים ב־465 ימים. הספק נאה לכל הדעות, שגם נתן תחושה חזקה שהיוצר המיוחס (בנו של אנתוני פרקינס, AKA נורמן בייטס מ״פסיכו״) נכנס לאמוק יצירתי חסר מעצורים.

הוא פתח עם ״לונגלגס״ (2024), מותחן בינוני שהתחפש ל״שתיקת הכבשים״, עם ניקולס קייג׳ כרוצח סדרתי שמקרינג׳ את הנשמה. ״הקוף״ כבר היה סיפור אחר לגמרי: קומדיית אימה משובחת ומלוטשת שהתבססה על סיפור קצר של סטיבן קינג.

שבעה חודשים אחרי ״הקוף״, פרקינס חוזר אל אולמות הקולנוע עם Keeper, סרט האימה החדש ונטול התרגום העברי. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הבמאי היא האם הוא מעדיף כמות על פני איכות? התשובה הקצרה היא כן, אבל עם כוכבית: את הסרט הנ״ל פרקינס לא כתב, אלא רק ביים.

ב־Keeper אנחנו פוגשים את ליז (טטיאנה מסלני, חביבתו של פרקינס) ומלקולם (רוסיף סאת׳רלנד), זוג חמוד וחביב שיוצא להפוגה רומנטית לרגל חגיגות שנה להיווסדם, במוטיב אימתני חרוש וקלישאתי – בקתה מרוחקת ביער. אבל לא הכל נעים ויפה שם.

דקות ארוכות מדי בוימו, צולמו ושוחקו באופן סתמי וגנרי לחלוטין. בפועל, זה מרגיש כמו סרט קצר שבדרך לא דרך התארך עד ל־100 דקות משמימות, מתישות ומפוהקות

לאט לאט, ליז מרגישה שיש משהו מעיק באוויר, במקביל לדחיפת עוגת שוקולד מסתורית לפיה על ידי מלקולם. מביס לביס, ליז נכנסת לסחרור מערער – פיזי ונפשי – כשדברים ופרצופים הזויים באמת מתחילים לצוץ מעל פני השטח, יחד עם קלישאה נוספת בצורת קללה עתיקת יומין.

Keeper אמנם מקוטלג תחת צמד המילים ״מותחן אימה״ – אבל שאלוהים יעזור, שום אימה לא מורגשת בו. הוא לא חייב להפחיד או להגעיל כדי להגיע לרמה אימתנית נורמלית, אבל הוא נעדר כל מאפיין נורמטיבי ומוסכם בז׳אנר – מה שמעקר ומערער את כוונת היוצר מהיסוד. זוהי כוונה שצריכה להיות בסיסית ביותר: לטלטל, להפחיד ולהלחיץ את הצופים.

בשל טרחנותו, ואולי אף מגלומניותו – פרקינס לא מצליח להשיג את האפקט הנדרש (אפילו לא קרוב) בשום אופן כדי להפוך את הסרט למשהו שבאמת כיף או מעניין לצפות בו. במקום, הוא לוקח את הסיפור והעלילה, מותח אותם עד למקסימום האפשרי, במחשבה שאימה איטית מאוד תגרום להנאה צרופה.

אז זהו ש… לא: דקות ארוכות מדי בוימו, צולמו ושוחקו באופן סתמי וגנרי לחלוטין; יותר מדי סיטואציות לא ברורות ומהלכים עלילתיים שלא תורמים כלום ושום דבר לתמונה הגדולה. בפועל, זה מרגיש כמו סרט קצר שבדרך לא דרך התארך עד ל־100 דקות משמימות, מתישות ומפוהקות. וכאן נכנסת הכוכבית מתחילת הביקורת: זה לא יהיה הוגן להניף אצבע מאשימה אך ורק לכיוונו של פרקינס – כי הפעם הוא לא אחראי על הכתיבה.

את התסריט המקרטע־זו־לא־מילה כתב ניק לפרד – תסריטאי שאינו מהשמות הגדולים של הוליווד, אבל זה עדיין מפתיע. לפרד הוא האחראי לתסריט הסבבה יחסית של ״חיות מסוכנות״, מותחן האימה שעלה מוקדם יותר השנה והיה פאן מטומטם ומפתיע עם כרישים. הפעם הוא פנה לכיוונים אפלים יותר והחליף את יצורי הים הקטלניים ביצורים דמוניים לא ברורים. ובכן, טעות.

הדמויות שלפרד כתב (או ניסה לפחות לכתוב) לא מפותחות כלל. הן קורסות ונמחצות תחת המסגרת הנרטיבית הסתמית, הקלישאתית ונטולת הקוהרנטיות שהוא בנה כאן. תכלס׳, אם פרקינס היה כותב את התסריט בעצמו, כנראה שלא הייתה פה יצירת מופת חד פעמית – אבל לפחות היה מתקבל סרט קל לעיכול.

אז מה מציל את Keeper מהבור העמוק שהוא נפל אליו? שום כלום. עד כה הוא מתקבל בקול ענות חלושה מינוס ברחבי העולם, כולל הכנסות ירודות. במילים אחרות, מדובר בחתיכת פלופ. זה קצת עושה עצוב בלב, כי אחד המאפיינים הבולטים של 2025, לצד עלייתו המחודשת של שם טוב האבי – היא נסיקתו המופלאה של ז׳אנר האימה. ובשנה כזו, עם סרטים מדהימים כמו חוטאים, שעת הנעלמים והקוף – הסרט החדש בבימויו של אוזגוד פרקינס מוריד את הממוצע בצורה פושעת ביותר.

ביקום מקביל, Keeper היה יכול להיות עוד סרט סטרימינג נשכח ולאף אחד לא היה אכפת, אבל לצרכני האימה, שיושבים בבית או באולם הקולנוע – מגיע הרבה יותר מערימת הקלישאות הזו שלא מובילה לשום מקום. בסופה של הצפייה עולות שתי מסקנות חדות וברורות: הראשונה, אוזגוד פרקינס צריך לכתוב את הסרטים שהוא מביים. השנייה, עדיף לו להתמקד בקומדיות אימה. עכשיו הוא צריך רק ליישם אותן.

---

Keeper
בימוי: אוזגוד פרקינס
99 דקות; ארצות הברית, 2025
1.5 כוכבים