יום הולדת שבע

לפני קצת יותר מחודש חגגתי יום הולדת שבע לבלוג.

להגיד חגגתי יהיה קצת מוגזם, יותר מדויק יהיה להגיד שציינתי בשקט בלב את המאורע החגיגי והמשכתי בעמל יומי הרגיל. דווקא תכננתי פוסט מושקע שבו אספר לעולם על יום ההולדת ועל התובנות שאספתי בשבע השנים האחרונות, אבל יצא שיום ההולדת של הבלוג נפל בדיוק על היום שבו עברתי דירה, מאורע לא פחות חשוב, אם לא יותר, שהעסיק אותי קצת יותר כמו שאתם בטח יכולים לנחש.

אז כן, לפני חודש וקצת עברתי דירה. מכיוון שנעזרתי בחברה שאורזת, מובילה ופורקת, בסוף היום שבו התבצע המעבר כבר לא היו ארגזים בבית, והיום, בערך חודש אחרי שעברתי, הוא נראה אותו דבר (שווה כל שקל העניין הזה של אריזה, הובלה ופירוק). לא עבר יום וכבר שכחתי את הדירה הקודמת שגרתי בה למעלה מעשר שנים. קצת מוזר, אני יודע, אבל הדירה החדשה כל כך מוצלחת ואני כל כך אוהב אותה, שבאמת, כעבור יום כבר התרגלתי אליה לגמרי. לקח לי קצת זמן לדעת איפה כל דבר נמצא, ובשבוע שעבר מצאתי את עצמי בהסח הדעת נוסע באילון לכיוון הדירה הישנה, אבל חוץ מזה לא נרשמו תקריות מיוחדות שקשורות למעבר (בעצם הייתה תקרית אחת שקשורה לחתולה יהודית אבל הכל נשכח כעבור יום אצל כל המעורבים בדבר).

חדר העבודה החדש שלי צופה לבית הספר היסודי שבו למדתי בכתות ג’-ו’. זה קצת מוזר, אני חייב להודות. ולמה? כי אני לא זוכר כמעט כלום מהתקופה הזו. אני שומע את הצלצול, מסתכל על הילדים, על ההורים שמביאים ולוקחים אותם, וכלום. נאדה. גורנישט. כלומר, אני זוכר ילדים שהיו איתי בכיתה, חלקם המשיכו איתי לתיכון אז זה קל, זוכר במעורפל איזה משחק בחצר או שניים, אבל לא באמת. כתה ג’, למען השם זה היה לפני 30 שנה (!!!). איך אני אמור לזכור משהו מאז, במיוחד אם כבר הפסקתי לשכוח את הדירה הקודמת שלי.

דברים שקשורים לבלוג אני דווקא זוכר. את הפוסט הראשון, שרלבנטי גם היום. את הפוסט על תומס שכתבתי באישון לילה ומדי פעם אני קורא אותו ומיד נהיה עצוב. הפוסט על הדירה הקודמת שלי, שברוחו עדין רלבנטי אם כי הדירה הנוכחית שלי הרבה יותר שווה, גם בגלל שהיא שלי (וגם של הבנק). אני זוכר כמובן את כל הפוסטים הטריים שקשורים למפגשים שאני מעביר בבית העיר, שאפשר למצוא אם לוחצים על כפתור הלייב, ממש פה למעלה משמאל (את זה באמת לא תכננתי, בשום שלב לא חשבתי שהבלוג יעבור מהאוניין לאופליין). ואני גם זוכר תקופות: את תקופת השיא של אתר רשימות, ואת הימים שבהם האתר נפל, את התקופה שבה פרסמתי פוסט בכל יום, ואת התקופות של כמה חודשים שלא פרסמתי כלום. ואני זוכר גם את האנשים שהכרתי פה, בין אם רק באונליין ובין אם זה התפתח למשהו מעבר לכך.

האמת, רק דברים טובים יצאו לי מהבלוג: הכתיבה ככלל והכתיבה ב”הארץ” בפרט, בהתחלה בגלריה ואחר כך במוסף (גם הכניסה למוסף קשורה קשר הדוק לבלוג), וסדרת המפגשים שכאמור נושאת את שמו של הבלוג, והאנשים שהכרתי כי הם הגיבו פה, או כתבתי עליהם, הרבה לפני שהייתי עיתונאי. אז נכון, לפעמים אני מסתכל על לוח הבקרה של הבלוג ותוהה למה אני צריך את זה בכלל, ולפעמים אני מתמכר לגרף הסטטיסטיקות וסופר כניסות, אבל בסך הכל אני לא באמת מתלונן. להפך.

7 שנים.

זה קצת בלתי נתפס.

וזה בעיקר בלתי נתפס כי לא היה לי מושג לפני שבע שנים לאן הדבר הזה יוביל אותי, ובאותה מידה אין לי מושג מה יקרה בשבע השנים הבאות. מקובל להגיד שבע השנים הטובות לעומת שבע השנים הרעות, או משהו כזה, אבל מכיוון שאני לא באמת מאמין בעין הרע אין לי בעיה להגיד שאלו היו שבע שנים טובות. מאד. ושברור לי שהשנים הבאות יהיו טובות גם הן.

לא שזה באמת משנה מה אני חושב, הרי אין לי שליטה על החיים או על העולם. אני עושה את מה שמעניין אותי, משתדל בכל אופן, ולשמחתי מסתבר שזה לא מעניין רק אותי. אם הגעתם עד הלום אז כנראה שאתם מאלו שזה מעניין גם אותם. אז רק תדעו שכיף שאתם פה, אני יודע שבלי קוראים ופידבקים אין למה שקורה פה יותר מדי זכות קיום.

אז מזל טוב לי, ומכיוון שהכי חשוב זה תמונות יפות, הנה כמה תמונות שצילמתי לאחרונה בהמבורג (יש עוד בפליקר שלי).