כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
ג׳וי ברנרד
ג׳וי ברנרד. צילום: גל חוברה

סיכום 2020: מאיפה באת ולאן את הולכת / ג׳וי ברנרד

ג׳וי ברנרד, בת 24, עיתונאית, מבקרת אמנות ומדריכת סיורי אמנות. צולמה לצד  מיצב קיר של האמנית אניסה אשקר, בניין עיריית תל אביב יפו

מה הביא אותך לעולם האמנות? 

גדלתי בבית יוצא דופן, והילדות שלי הייתה כרוכה בנסיעות רבות לתל אביב, המבורג וניו יורק. הדמות שהכניסה אותי בשערי עולם האמנות היא אבא שלי. הוא פסיכולוג, מוזיקאי לשעבר ואינטלקטואל במלוא מובן המילה. הדיאלוג בינינו כרוך בביקורים קבועים במוזיאונים ובגלריות, וגם בקריאה משותפת של שירה, פילוסופיה, ספרות והיסטוריה (במיוחד בתחום של תולדות האמנות).

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה עמדתי לצידו מול ציור של אדוארד הופר במוזיאון הוויטני בניו יורק, כולי נפעמת ודומעת, ותהיתי איך מתרגמים את הרגש שטלטל אותי לכדי נוכחות בעולם. שם התחילה התשוקה שלי לאמנות.

היה לי ברור שאני עצמי לא אעסוק באמנות פלסטית, כי הייתי רקדנית וחשבתי שזה מה שאעשה בבגרותי. נסיבות החיים לא אפשרו זאת, והתחלתי לעבוד כעיתונאית. הכתיבה תמיד הייתה ברקע, כך שזה הרגיש טבעי להפוך אותה למקצוע. 

איך הגעת למה שאת עושה כיום בתחום האמנות?

בשנים האחרונות עבדתי כראש דסק החדשות של המהדורה האנגלית של עיתון הארץ. במקביל כתבתי עבור הארץ ועבור עיתונים וכתבי עת אחרים, באנגלית ובעברית, על אמנות חזותית. לפני כן הייתי עורכת וכתבת בג׳רוזלם פוסט.

למדתי הרבה מהעשייה החדשותית ומהקולגות הנפלאים שזכיתי לעבוד לצידם, אבל עם הזמן הבנתי שהתשוקה האמיתית שלי היא לכתוב על התחום שמרתק אותי באמת. עם פרוץ מגפת הקורונה עזבתי את העבודה שלי בהארץ, וכיום אני כתבת ומבקרת אמנות פרילנסרית (כותבת בין היתר עבור הארץ, ג׳רוזלם פוסט, פורטפוליו, טיים אאוט, Times of Israel, ארט־סורס ו־Telavivian). 

סיור אמנות ביפו

סיור אמנות ביפו, Oh So Arty. צילום: שיינה אופנהיימר

חלק ממה שדחף אותי לכתוב על אמנות באנגלית, מעבר לעובדה שמדובר בשפת האם שלי, הוא שאני מאמינה באמנות המשובחת שנוצרת כאן. אמנים ישראלים ופלסטינים לא מספיק נודעים בעולם, ולכן אני רואה את הכתיבה באנגלית על אמנות ישראלית כסוג של שליחות. 

במקביל אני מדריכה סיורי אמנות פרטיים. לפני הקורונה הובלתי סיורים קבוצתיים בשיתוף פעולה עם חברת סיורי האמנות הבינלאומית Oh So Arty, שאותה הקימה הקולגה המקסימה שלי שרה פגין. הכרנו כשראיינתי אותה לפני כמה שנים, וכשהיא חיפשה מדריכה חדשה עבור הצוות שלה בתל אביב, היה לי ברור שמעניין אותי להצטרף. 

באילו קשיים נתקלת בדרך? 

עולם התקשורת הוא עולם גברי, וזה לא היה פשוט להיות אישה צעירה בתפקיד ניהולי שמוקפת בגברים, אבל זו אמירה נכונה לגבי כל תחום. בכלל, עיתונות זו עבודה קשה בשעות משונות, שומעים יותר לא מכן ומפתחים עור של פיל לנוכח כל מיני הערות גילניות או סקסיסטיות. זה ממש לא מטריד אותי, כי אני מאמינה שהעבודה שלי מדברת בעד עצמה. חשוב לי לציין שבסופו של דבר אלו רק זוטות, ואני מאושרת מהעובדה שאני זוכה לקום בכל יום ולעסוק במה שמרגש אותי. 

מה חסר בשדה האמנות בארץ?

עולם האמנות הישראלי בתנופה, ופועלים כאן אינספור יוצרים מוכשרים, אבל יש כמה עניינים שהחסר בהם מורגש. ראשית כל, תקציבים: לא נראה לי שצריך להרחיב. מדובר במדיניות ממשלתית של ישראל, שלצערי מתעדפת נמוך את תחום התרבות.

שנית, העשייה של אמנים ערבים, דרוזים ופלסטינים לא מקבלת מספיק במה או סיקור בישראל, ושוב מדובר בתוצאה של מדיניות לאומנית שמשתקפת בעולם היצירה. בתחום שלי, היעדרן של נשים בולט, שכן רובם המכריע של מבקרי האמנות הם גברים.

הייתי שמחה לשמוע את קולן של נשים כותבות לעיתים קרובות יותר, אולם חשוב לציין שפועלות בישראל כתבות ומבקרות אמנות מצוינות, כדוגמת גילי סיטון, קרן גולדברג, חגית פלג רותם ורעות ברנע. 

מה היית רוצה להוסיף לעשייה שלך?

השלב הבא הוא לאצור. אני רואה את זה קורה בעתיד הקרוב, ומקווה שהתוכניות שלי יתממשו. אין דבר שאני אוהבת יותר מלעבוד לצד אמנים, לראות את הניצנים של היצירה כשהיא רק מתגבשת וללוות אותה לאורך הדרך, תוך ניהול דיאלוג יצירתי שמאתגר את האמנים ואותי בעת ובעונה אחת. בנוסף, אני כותבת פרוזה ושירה, ועובדת כיום על שני פרויקטים נפרדים (אחד מהם קשור לתחום האמנות).

ג׳וי ברנרד

ג׳וי ברנרד. צילום: גל חוברה

איך השפיע משבר הקורונה על עולם האמנות הישראלי והבינלאומי?

בדומה ליתר השווקים, עולם האמנות ספג טלטלה עזה. מוזיאונים וגלריות נסגרו, ירידי אמנות נחשבים בוטלו, ואמנים בכל מקום נאלצו לקחת צעד אחורה ולבטל או לדחות אירועי מכירות ותערוכות. עם זאת, אני שמחה לשתף שאני מזהה מגמה של התעוררות. אני שומעת עליה מחברים במקומות אחרים בעולם וחווה אותה באופן מקוון.

עניין אחד הוא שאמנים ואמניות מביעים סולידריות אלה עם אלה. עניין נוסף ולא פחות חשוב הוא שמוסדות האמנות הגדולים מבינים שהם לא יכולים להסתפק בגישה המיושנת של העלאת תמונות של אוספים לרשת, אלא מנסים לחשוב איך אפשר להציג אמנות באופן אינטראקטיבי. יש אינספור יוזמות יפות שעלו לרשת בימי הסגר, ומסקרן לראות, על אף המשבר הכלכלי והנפשי, לאן זה יתפתח בהמשך.

הקורונה היא לא הסוף אלא אולי התחלה של משהו חדש והמשך של דברים נושנים. הדרך שבה התרגלנו לצפות באמנות, ללמוד וללמד אותה השתנתה ללא הכר, ואולי זה ילמד אותנו שיעור באינטימיות ובסבלנות

אז לאן אנחנו הולכות מכאן? מהי ההשפעה לטווח הרחוק? 

ג׳ון לנון, אחד המוזיקאים האהובים עלי ביותר שר פעם בשיר יפה שהוא כתב לבנו, שהחיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות. אני מתחברת להלך הרוח הזה, והשנה האחרונה שטרפה לכולנו את הקלפים הוכיחה ביתר שאת עד כמה הוא נכון. מצד שני, גם אם נימנע מלתכנן תוכניות, החיים – וכפועל יוצא היצירה האמנותית, הוראתה, רכישתה והפצתה – ממשיכים במרוץ שלהם.

אמנות נעשתה, ואפילו עברה את התהפוכות הכי גדולות שלה, דווקא בעיתות משבר; אני חושבת לדוגמה על גל היצירה בספרות ובאמנות פלסטית ששטף את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, האמנות שנוצרה בצרפת אחרי המהפכה, והשירה המשמעותית שנכתבה בארצות הברית דווקא אחרי מלחמת האזרחים.

רוצה לומר, הקורונה היא לא הסוף אלא אולי התחלה של משהו חדש והמשך של דברים נושנים. קטונתי מלחזות תחזיות על איך ייראה השוק עוד שנה או שנתיים מהיום. מה שבטוח, אופני התצוגה ולימוד האמנות הם הבטים משמעותיים בתחום שכבר עכשיו עברו תהפוכות, ואני בטוחה שהטכנולוגיה תתפתח בהתאם וגם אנחנו נשכיל להתאים את עצמנו. הדרך שבה התרגלנו לצפות באמנות, ללמוד וללמד אותה השתנתה ללא הכר, ואולי זה ילמד אותנו שיעור באינטימיות ובסבלנות.


סיכום 2020: מאיפה באת ולאן את הולכת

ג׳וי ברנרדגילי סיטוןגל עטיה • דניאל גורודנציקליטל מגידישמיכל סבר וקורל דבירענבל סינישרה פגין ומיכל פרידמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden