כל מה שחשוב ויפה
ענבל סיני
ענבל סיני. צילום: גל חוברה

סיכום 2020: מאיפה באת ולאן את הולכת / ענבל סיני

ענבל סיני, בת 33, אוצרת, כותבת על אמנות ומנהלת תוכן בהייטק. צולמה בביתה בתל אביב

מה הביא אותך לעולם האמנות? 

אמא שלי שלחה אותי לחוג אמנות, ודחפה שאמשיך בזה עד שהייתי גדולה וחצופה מספיק כדי להתנגד. נמשכתי ליצירה, אבל ידעתי שאני פשוט לא טובה מספיק כאמנית. שמתי את העולם הזה על הולד, עד שסיימתי תואר ראשון במנהל עסקים בינלאומי במילאנו. כל החברים שלי הגישו מועמדות למשרות בבנקים וחברות ייעוץ פיננסיות, ואני – רציתי למות.

פתח המילוט שלי מהמסלול הפיננסי היה להמשיך ישירות לתואר שני בניהול אמנות ותרבות, שהרגיש לי כמו חיבור מושלם ואיזו הגשמת חלום ישן מפעם. אצל אמא בבית, אגב, יש עדיין ציורי שמן ממוסגרים מעשה ידי – תזכורת לכך שבחרתי נכון. 

איך הגעת למה שאת עושה כיום בתחום? 

התגלגלתי לאן שהתגלגלתי אחרי שצברתי ניסיון תעסוקתי מגוון ויזמתי פרויקטים עצמאיים, והיו גם כמה צירופי מקרים. בהתחלה בדקתי את כל מה שעניין אותי כדי להבין מה נכון ומה לא נכון עבורי; חשבתי שבתי מכירות פומביות הם שילוב מושלם בין העולם העסקי לעולם האמנות, אז נסעתי ללונדון. השלמתי קורס בסותבי׳ס והבנתי שזה לא בדיוק בשבילי. 

ראיתי את עצמי כגלריסטית, אז התמחיתי בגלריה לאמנות עכשווית במילאנו, וגם שם הבנתי שאני צריכה משהו אחר. אחרי ניסיונות וחקירות נוספים הגעתי לשיווק תרבותי – תכנון והפקה של אסטרטגיות שיווקיות שמשלבות אמנות ותרבות בחברות גדולות ובארגונים. שם הרגשתי שמצאתי את מקומי.

בארץ התחלתי ליזום פרויקטים שרציתי לראות וחסרו לי, יחד עם אנשים שאני מכירה, ודרכם הגעתי לאנשים מוכשרים אחרים והזדמנויות נוספות. מלו ציון, שהיתה אז בגלרית אלמסן, הזמינה אותי לאצור איתה תערוכה לבית קנדינוף.

רצינו תערוכה סלונית אז ליקטנו מעל 100 עבודות של 40 אמנים שונים מכל המדיומים, מאמנים מוכרים שפועלים בתחום שנים ועד סטודנטים לאמנות. הפידבקים היו מעולים ושנה לאחר מכן הוזמנו לאצור את סלון קנדינוף השני שבנתיים הפך לסוג של מסורת.

שיחה שהתחילה מאי הבנה הובילה אותי לחבור לשרה פגין ומיכל פרידמן ככותבת למגזין ArtSource. כך התחלתי את ביקורי הסטודיו והשיחות האישיות עם אמנים מובילים בסצנה המקומית. היום אני אוצרת, כותבת על אמנות ויוזמת פרויקטים שבבסיסם חיבורים לא צפויים, בין אנשים בתוך עולם האמנות לבין אנשים מתחומים שונים שאני אוהבת ומעריכה.

סלון קנדינוף

סלון קנדינוף. צילום: בית קנדינוף

סלון קנדינוף

סלון קנדינוף. צילום: בית קנדינוף

The Intimacy of Social Distancing

התערוכה האינטרנטית The Intimacy of Social Distancing

באילו קשיים נתקלת בתוך העולם הזה?

חזרתי לארץ אחרי כמעט עשור במילאנו, שם התברגתי לאליטה התרבותית המילאנזית. החיים שלי סבבו סביב פתיחות של תערוכות, אירועי תרבות, נסיעות קבועות לביאנלה ולירידי אמנות בכל העולם. לא רציתי לחזור לתל אביב, והיה לי ברור שזה לא יהיה פשוט.

יש בעיר סצנה מדהימה של אמנות ותרבות, אבל אין מספיק תמיכה והערכה. תחום התרבות תמיד נדחק לשוליים. להגיע ממקום שבו חברת החשמל הלאומית משקיעה מיליון יורו בשנה במיצגי אמנות למקום שרק מקצץ ומצנזר אמנים היה סטירת לחי קשה מאוד. בנוסף, הרגשתי שהניסיון, הידע והקשרים שלי אינם מוערכים כאן, והבנתי שאני מתחילה כמעט מאפס.

הגעתי עם המון מוטיבציה, ותסכל אותי שהדברים לא קרו ביום אחד. המזל הוא שבארץ הכול קטן ונגיש, יש המון הזדמנויות ליזום, ליצור, ולהכיר אנשים מוכשרים מהתחום. בסוף, כמו בכל מקום – אם את טובה במה שאת עושה ונעימה לזולת, תוכלי להתקדם מהר.

מה חסר בשדה האמנות בארץ? 

קודם כל חסרה הכרה בתרבות ובאמנות כתחום חשוב ולגיטימי, כגשר שיכול ליצור שינוי אמיתי. אם עולם האמנות יהיה יותר פתוח ופחות שמור לאליטה אקסקלוסיבית, אנחנו, כחברה, נרוויח המון; זה עולם שמחנך לסובלנות, לקבלת השונה, לפתיחות מחשבתית ורוחנית. אנחנו שונים זה מזו, אבל עם כל הפוליטיקה והאלימות, נדמה ששכחנו ששם היופי והכוח שלנו נמצאים – בשוני.

קלישאתי, אני יודעת, אבל נכון. לכן, חשוב לי לכתוב בצורה נגישה, בשפה לא פורמלית, מנקודת מבט אישית ואינטימית, כזו שמזמינה אנשים לקרוא ולהתחבר, במקום להרגיש ניכור, בלבול או חוסר בטחון.

בנוסף, חסרה תשומת לב לפרטים ודיוק, בעיקר בפן הוויזואלי של הנגשת העבודות והצגתן בחלל. גם המוסדות והארגונים הכי חשובים באמנות הישראלית חוטאים בעיגולי פינות״, מה שמייצר סטנדרטים נמוכים והתפשרות על בינוניות. כאמור, יש בארץ משהו מיוחד שאין בשום מקום אחר, אבל אנחנו חייבים לקחת את עצמנו ואת הקהל יותר ברצינות.

ענבל סיני

ענבל סיני. צילום: גל חוברה

מה היית רוצה להוסיף לעשייה שלך?

יש הרבה על הפרק, בעיקר כמה שיתופי פעולה עם איטליה שנמצאים בתכנון כבר הרבה זמן.

אני רואה מסביבי יוזמות מדהימות של אנשים יצירתיים, וזה רק מוכיח לי שכשזה מגיע להתמודדות עם המשבר בדרכים יצירתיות, אין מוצלחים יותר מאנשי אמנות. אולי ראש הממשלה הבאה צריכה להיות אחת משלנו?

איך השפיע משבר הקורונה על עולם האמנות הישראלי והבינלאומי? 

אפשר לראות שתקציבים ציבוריים מצטמצמים ומוסדות שגם בשגרה לא נהנים מתקציבי עתק נאבקים ונאלצים לקצץ עוד ועוד. זה פוגע באופן מיידי באמנים עצמם ובהמון אנשי מקצוע שמעורבים מאחורי הקלעים. 

מצד שני יש התעוררות של יוזמות פרטיות שמשקיעות דווקא עכשיו בעולם האמנות ומוכיחות לנו כמה חשוב שהוא חלק מחיינו. אני מאמינה שבסוף יהיה איזשהו איזון ומקווה שהתקופה הזאת תגרום לא.נשים להעריך את התרומה של אמנות ל־well being של כולנו.

אז לאן אנחנו הולכות מכאן? מהי ההשפעה לטווח הרחוק?

אני בטוחה שעוד נראה השפעות אדירות. הגורמים שמניעים את האמנות בעולם עדיין לא חוו בהכרח מכה כלכלית, אבל העובדה שהפסקנו לטוס ולטייל לירידים ותערוכות תשפיע בענק על האיזון של כל האקו־סיסטם הבינלאומי.

מצד שני, כמו בכל משבר, יש הזדמנות לשנות משהו, להמציא מחדש ולצמוח. אני רואה מסביבי יוזמות מדהימות של אנשים יצירתיים, וזה רק מוכיח לי שכשזה מגיע להתמודדות עם המשבר בדרכים יצירתיות, אין מוצלחים יותר מאנשי אמנות. אולי ראש הממשלה הבאה צריכה בכלל להיות אחת משלנו? 


סיכום 2020: מאיפה באת ולאן את הולכת

ג׳וי ברנרדגילי סיטוןגל עטיה • דניאל גורודנציקליטל מגידישמיכל סבר וקורל דבירענבל סינישרה פגין ומיכל פרידמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden