כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
מיכל סבר וקורל דביר
מיכל סבר וקורל דביר. צילום: גל חוברה

סיכום 2020: מאיפה באת ולאן את הולכת / מיכל סבר וקורל דביר

מיכל סבר (בת 23) וקורל דביר (בת 21), אוצרות ויוצרות עצמאיות, מקימות כתב העת ״קמה״. צולמו בתערוכה שאצרו ״קוראת לאלה״ במוזיאון בית העיר, לצד העבודות של האמניות חנאן אבו־חוסיין ומיה אגם

מה הביא אתכן לעולם האמנות?

המשיכה שלנו לאמנות ולתרבות מלווה אותנו מגיל צעיר והתחזקה בשנים האחרונות, ככל שהלכנו והעמקנו בעשייה שלנו. שתינו יוצרות בתחומים שונים ומרגישות בבית בעולם הזה, בין אם בשיטוט בהיכלי מוזיאון, בשורות הראשונות של הקהל או בסטודיו. אנחנו מרגישות שאמנות היא השפה שלנו, בכל מדיום שהוא, ושזו הפריזמה שדרכה אנחנו חוות ורואות את העולם. 

איך הגעתן למה שאתן עושות כיום בתחום?

״קמה״ צמחה מתוך הצורך האישי שלנו למצוא מקום שבו נוכל להתפתח יחד עם נשים יוצרות אחרות, לשאוב מהן השראה, ליצור חיבורים חדשים ולהוות מקור של כוח זו עבור זו. זיהינו שרוב התוכן ״הנשי״, או זה המכוון עבור נשים כיום בארץ, עוסק באספקטים מסוימים, כמו העיסוק במיניות נשית, או, בקצה אחר, באופנה־פנאי־טיפוח.

חיפשנו מקום שמתעסק בזהויות ובחוויות נשיות, כדי להמשיך ולהעמיק את העיסוק שלנו עצמנו ברעיונות האלה. כשמצאנו מרחבים שמתעסקים באותן חוויות דרך יצירה ואמנות, שמנו לב שהם מאוד מצומצמים מבחינת המדיום, או שיש להם אג׳נדה לגבי איך עלינו להתייחס לסוגיות הנוגעות לפמיניזם, לנשים או למגדר. לכן החלטנו לנסות ליצור במה כזו משלנו. 

שתינו מחוברות לפרינט וליצירת תוכן, וידענו שנרצה להתחיל קודם כל מכתב עת שיהיה כמה שיותר רחב, גם מדיומלית וגם טקסטואלית. תוך כדי העבודה על הגיליון הראשון הבנו די מהר שחשוב לנו גם להפיק תכנים מעבר לפרינט, ושעשייה בכמה ערוצים רק תחזק ותעשיר. כך הגענו לפתח את הקונספט של תערוכת ההשקה שלנו בבית העיר.

גיליון הביכורים של קמה

גיליון הביכורים של קמה. צילום: מיה אגם ורותם לבל

מתוך התערוכה בבית העיר

מתוך התערוכה בבית העיר. צילום: ביאנה ויתקין

מיה פרי בתערוכה בבית העיר

מיה פרי בתערוכה בבית העיר. צילום: ביאנה ויתקין

אוצרות היא חלום משותף שלנו, ולמען האמת לא תיארנו לעצמנו שנגיע במהירות כזו לעסוק בזה בהקף רחב כל כך. התגלגלנו למקום הזה מתוך עיסוק בהפקה, יצירת תוכן, עריכה, קריאייטיב – כך צברנו ניסיון בעולם של אחורי הקלעים.

השקענו עבודה רבה בחקר של השדה מתוך רצון להיות חלק ממנו ולגלות מקורות להשראה, לחיקוי ולשיתוף פעולה. אין לנו רקע פורמלי, ועד כה פעלנו מתוך אינטואיציה וקשב ליוצרות הנהדרות והמנוסות שאיתנו. אנחנו מודות ונרגשות על ההזדמנות שניתנה לנו, ויודעות שזה לא מובן מאליו.

באילו קשיים נתקלתן בתוך העולם הזה? 

עולם האמנות מורכב מאינספור מעגלים של תחומים, פלטפורמות, יוצרות, יוצרים ותפיסות עולם. לומר שיש ללמוד ״כל מקרה לגופו״ יהיה אנדרסטייטמנט: כל מעגל כזה הוא עולם ומלואו, שמצריך מכל יוצר ויוצרת להכיר שפות רבות ולהתאים את עצמה למרחבים המשתנים במהירות. 

לעיתים זה מרגיש לנו מאוד אינטנסיבי, או אפילו מעבר ליכולת ההכלה שלנו. רוב הזמן אנחנו מרגישות כמו טיפה בים, ושיש עוד כל כך הרבה ידע וניסיון שעלינו לרכוש, אבל בסופו של דבר הפערים האלו הם בדיוק מה שדוחף אותנו קדימה.

מה חסר בשדה האמנות בארץ? 

היינו שמחות לראות יותר מקום והזדמנות ליוצרות צעירות או בראשית דרכן. אנחנו מאמינות שאם ותיקי השדה יתמכו וילוו יותר את הכשרונות העולים, נזכה כולנו לאבולוציה אמנותית מסעירה. בנוסף, אנחנו מרגישות שחסרות מבקרות ומבקרי אמנות בכל התחומים, לא רק לאמנות פלסטית. זו בעיה שאינה ייחודית לישראל, אבל בזירה קטנה כמו שלנו אנחנו חשות שהיא מורגשת כפליים.

לבסוף, כמובן, חסר תקציב. האמנות והתרבות בארץ בשפל הולך ומחריף, והזירה נראית בהתאם – מורעבת, מצומצמת, עסוקה בהישרדות. יש כאן עשייה מדהימה שיכולה רק להמשיך ולפרוץ דרך, אם תהיה ההנהגה המתאימה שסוף סוף תאמין בכך. כישרון, קהל וקהילות כבר יש, אבל עידוד כישרונות עולים, תמיכה תקציבית וביסוס מוסד ביקורת רחב ומגוון יכולים יחד להקפיץ את השדה לאין שיעור. 

האם יש משהו שהייתן רוצות להוסיף לעשייה שלכן?

יש לנו לא מעט חלומות ויעדים עבור ״קמה״. הינו רוצות להמשיך ולהתבסס כבית לאמנות ולהגות נשית, להרחיב את הקהילה שלנו ולצאת בעוד ועוד מיזמים לאורך הדרך. אנחנו מקוות יום אחד ש״קמה״ תשכון גם בבית פיזי, שמתוכו נוכל לסייע בהגשמת חלומותיהן של נשים נוספות מכל הארץ.

מיכל סבר וקורל דביר

מיכל סבר וקורל דביר. צילום: גל חוברה

איך השפיע משבר הקורונה על עולם האמנות הישראלי והבינלאומי? 

אם השדה לא היה מספיק מורעב לפני – אז עכשיו על אחת כמה וכמה. כמובן שההשפעה היא לפני הכול בכיס, ומעבר לכך, היא קשורה ליכולת לממש את העשייה במרחב הפיזי. עם כל היצירתיות והניסיון לקחת את המצב כאתגר מפרה – אין כמו מפגש בלתי אמצעי.

יש גבול לכמה אפשר להמיר לעולם הדיגיטלי עבודות, יצירות ומפגשים אנושיים. אנשים כיום יותר ויותר כמהים לתרבות, לכן מצד אחד כואב לנו על המצב הנוכחי, אבל מצד שני אנחנו מתנחמות בכך שזה הבהיר לאנשים כמה הכרחית וחסרת תחליף היא האמנות.

נצטרך לענות על שאלות כמו מהי הרלוונטיות של מוזיאונים? האם עלינו להתמסר לשינוי ולפתח אלטרנטיבות למרחב הפיזי, או שאולי עלינו דווקא להרחיב ולשכלל אותו? עד כמה אנחנו מעודדות חדשנות באמנות, ועד כמה אנחנו נשענות על העבר?

אז לאן אנחנו הולכות מכאן? מהי ההשפעה לטווח הרחוק?

אין לנו את היכולת להעריך את ההשפעה של המשבר הזה לטווח הרחוק, אבל אנחנו יכולות לנסות לזהות הזדמנויות חדשות לעתיד שלא היו קודם. משבר כזה מזמן כמובן ריאקציות מסוגים שונים ובכל התחומים. לא מן הנמנע שאותה כמיהה שדברנו עליה לתרבות ולאמנות, תתבטא בביקוש יוצא דופן ואף בדרישה ליצירה ולצריכה של תכנים חדשים.

זו ההזדמנות שלנו למקם מחדש את השדה גבוה יותר בסדר העדיפויות שלנו כחברה. לא פעם אנחנו מדברות על האמנות כמי ששומרת על נפש החברה, ועכשיו זה ברור מאי פעם. 

לצד זה אנחנו צופות את התערערות תפיסת העולם שהמשבר הזה מזמן, ואת הקריאה לחשוב מחדש על הנחות יסוד. אנחנו מקוות שכולנו – החל מסטודנטיות טריות, חובבי אמנות, ועד לאנשים הבכירים ביותר במוסדות התרבות – נהיה קשובות לתהליך הזה, שיקרה כך או כך, ויצריך מאיתנו להמציא תפיסת עולם חדשה.

נצטרך לענות על שאלות כמו מהי הרלוונטיות של מוזיאונים ברמת התוכן, האג׳נדה, וההתנהלות? באילו אופנים נוכל לצרוך ולייצר אמנות בעולם החדש הזה? האם עלינו להתמסר לשינוי ולפתח אלטרנטיבות למרחב הפיזי, או שאולי עלינו דווקא להרחיב ולשכלל אותו? עד כמה אנחנו מעודדות חדשנות באמנות, ועד כמה אנחנו נשענות על העבר? 


סיכום 2020: מאיפה באת ולאן את הולכת

ג׳וי ברנרדגילי סיטוןגל עטיה • דניאל גורודנציקליטל מגידישמיכל סבר וקורל דבירענבל סינישרה פגין ומיכל פרידמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden