סיכום 2025 / מקהל ישראלי ל״קהלים״ ישראלים

במדינה רוויית מלחמות, אולי לא מפתיע כשמגייסים את אמנות הקולנוע למלחמה. הרעיון של קולנוע מלחמתי או תעמולתי אינו חדש אמנם, אבל בשנת 2025 נדמה שהתנועה הזו תפסה תאוצה. אף אחד לא הצהיר את זה, אבל כשיוצרים מימין הרגישו שהאג׳נדה שלהם נדחקת הצדה, וכשיוצרים משמאל הרגישו אותו הדבר – תעשיית הקולנוע הישראלי הפכה בעל כורחה לזירת התגוששות פוליטית שבה צריך לתפוס צד, והשימוש בקולנוע ככלי הבעה פוליטי שבר השנה שיאים חדשים.

אנחנו חיים במדינה שיש בה שני נרטיבים היסטוריים, והנרטיבים האלו התנגשו בעוצמה ככל שהידיעות החדשותיות סיפרו על הרוגים מכל צד. אם בימים רגילים משרדי ממשלה לא יורדים לשטח אלא מסתפקים בנהלים הקיימים לחלוקה תקציבית, הרי שהרפורמות בקולנוע ובתקשורת, ובהמשך גם היווסדו של פרס קולנוע ישראלי מקביל בחשיבותו לפרס אופיר – הצליחו לחלחל לשטח ולטלטל את התעשייה.

יוצרים בעד הרפורמה ויוצרים שיצאו נגד הרפורמה החדשה בקולנוע הישראלי, מצאו את עצמם בפלונטר. איך מתקוממים בלי ליצור תעמולה נגדית? כל צד שתיקח יהיה תועמלני, כל עמדה שתנקוט בה – תהפוך לדמגוגית. יוצרים נלחמים ביוצרים ועושים שיימינג ליצירות שלא משרתות נרטיב מובהק. במקום שהאמנות תהיה במקום המורכב והמעניין שלה, היא פעמים רבות מתכופפת ונוקטת עמדה פוליטית ברורה, כדי לא להגיע למצב המביך הזה שבו אומרים לך מפורשות שאתה שמאלני מדי או ימני מדי, אם יש דבר כזה בכלל – מדי.

ואיפה הדיון על אמנות בכל זה? במקום לתת לאמנות לדבר ברובד של אמת בלתי מגויסת, היא הפכה לכלי נשק. תעשיית הקולנוע, שבזמנים אחרים הייתה דוגמה ומופת להכלה, חילקה את עצמה לשני מחנות: יוצרות ויוצרים שחתמו על עצומות וסירבו למימון מגופים המזוהים עם הממשלה, ומנגד קולות שקראו להחזיר את האיזון באמצעות תמיכה ביצירה ״ציונית״, ״לאומית״, או ״מסורתית״. פסטיבלים בחו״ל הושפעו גם הם, חלקם הביעו תמיכה במחאות בישראל, אחרים נקטו קו של חרם או הגבלה על שיתופי פעולה עם מוסדות רשמיים.

איך אפשר לנקוט צד כאמנים, כשהמשמעות היא למסגר את האמנות שלך לקהל אחד? לקחת צד זה לוותר על הרוח החופשית של היצירה, שמעצם טבעה שואפת לגעת בהמונים. יוצר חופשי לא יכול להיות כבול לשום עמדה פוליטית

זה לא שונה בהרבה מהמגמה הכללית, שבמסגרתה אזרחים הסתגרו בתוך הישראליות שלהם ושרפו דרכונים, לעומת ישראלים שבחרו לעשות רילוקיישן, לעבור למדינה אחרת ולשנות זהות גיאוגרפית. אבל איך אפשר לנקוט צד כאמנים, כשהמשמעות היא למסגר את האמנות שלך לקהל אחד? לקחת צד זה לוותר על הרוח החופשית של היצירה, שמעצם טבעה שואפת לגעת בהמונים. אני מאמינה שיוצר חופשי לא יכול להיות כבול לשום עמדה פוליטית. הוא פועל בעולם בהקשבה מלאה, מסוגל להכיל חשיבה מורכבת ולא חד ממדית שמסווגת אותו למזוהה.

אחרי הכל, איך אפשר להפוך סרט מאמנות יפהפייה שנוגעת בלבבות, לצרה ומגויסת פוליטית? הסכנה הטמונה ביצירה שמאבדת קשר עם הקהל, היא בדיוק במקום הזה שבו יוצרים מוותרים על חלק ממנו, ומציבים את דעתם המוחלטת כבלוק בינם לבין הקהל. אני רוצה להאמין שרוב היוצרים נאמנים לאמנות יותר מלאג׳נדה פוליטית, אבל המציאות בשטח מוכיחה שמעטים הם אלו שלא נכנעים למאבק.

אם נפשט את זה רגע, לנקוט עמדה משמעותה גם רווח מטאפורי. עמדה שמאלנית שווה חיבוק בינלאומי, עמדה ימנית שווה חיבוק ממסדי. משמאל או מימין, מישהו יחבק אותך בסוף, ולא רק יוצרים – הרבה אנשים חשים בעל כורחם שהם נדרשים לבחור צד ומשכנעים את עצמם שזו האג׳נדה. אבל מה אם ליצור צד חדש? מה אם להפסיק להתגייס למלחמות?

הפוליטי האמנותי חצה גבולות

הקולנוע הישראלי שעבר טלטלה פוליטית עמוקה כחלק מהמשבר החברתי בישראל, הוצב בעמדה חדשה בשל הציפייה הציבורית המטעה שהקולנוע יגיב, שהסרטים יתפסו צד. הציפייה הזאת, מוזרה ככל שתשמע, נוגעת לא רק לסרטי תעודה, שמהם יש ציפייה חברתית מובהקת, אלא גם מסרטי עלילה שאינם אלא פרי הדמיון.

הקהל הרחב לא תמיד מודע לפוליטיזציה המופרעת שבשנה החולפת יצרה לא רק כותרות בעיתונים אלא גם תחושה שאם האמנות שלך לא עוסקת במלחמה ונספחיה, ואם כיוצר אתה לא מגיב אליה באקט פעיל בתקשורת או ברשתות החברתיות ותופס צד – אתה כנראה לא רלוונטי או חלש מכדי לנקוט עמדה ״נכונה״. המחשבה על הקולנוע כאסקפיזם טהור ומרפא הלכה והתרחקה. כל מי שניסה לדבר אמנות בתקופה הזאת הרגיש את הניסיון לגייס אותו לעמדה או הפגנה כלשהי.

אם בשנה שעברה כתבתי שהפוליטי הוא הנועז החדש, הרי שהפוליטי האמנותי חצה ב־2025 גבולות והעמיק את השסעים בין יוצרי הקולנוע, המדינה, הקהל והעולם, והפך לפורנו החדש. נדמה שהקולנוע הפך בעיניי רבים מהיוצרים מאמנות מרובת רבדים לדגל אידאולוגי. ככל שנראה את הקורבן מזוהה עם הצד ה״נכון״ נרגיש עם עצמנו יותר סולידריים.

כשהרבה עיוותים פרשניים למציאות תפסו צד וזכו למחיאות כפיים (מימין ומשמאל), הקולנוע הישראלי שיקף בשנה החולפת את היותו מראה מתפצלת, בכך שסרט שפנה לקהל אחד הפך את שאר הקהלים לשקופים. מבחינה אמנותית, היצירה נפגעה פעמיים: פעם אחת בקופות ופעם שנייה כשוויתרה במוצהר על ה״שטח העיוור״, זה שעשוי בנוכחותו, כלשונו של רולאן בארת׳ – להמחיש את ההבדל בין האירוטי לפורנוגרפי. אנחנו יכולים לשפוט לבד אם רק נותנים ליצירה לדבר, ובכוחו של האירוטי לפתות אותנו לפענח.

כשכל סיפור קולנועי הופך לפצצה פרשנית פוליטית, הוא מכריע את גורל הסרט ומפרק את הקהל הישראלי. במידה מסוימת הוא גם מפרק את הקאנון. לא יעזרו ימי קולנוע ישראלי או ציטוט מפרגן של כוכב מהוליווד

כשכל סיפור קולנועי הופך לפצצה פרשנית פוליטית, הוא מכריע את גורל הסרט ומפרק את הקהל הישראלי. במידה מסוימת הוא גם מפרק את הקאנון. לא יעזרו ימי קולנוע ישראלי או ציטוט מפרגן של כוכב מהוליווד. מעטים הם הסרטים שישרדו את מבחן הזמן (לא רק מחר, אלא גם בעוד 30 שנה מהיום).

סרט שפונה למעגל אחד הופך ללא רלוונטי כשהוא משרת אג׳נדה לקהל עם דעה אחת. זה מבלבל, אבל קל להתבלבל כשנדמה לך שאתה פועל בשם הצדק והאמנות. אחת המטרות העתידיות החשובות ב־2026 תהיה להצליח ליצור סרט שפונה לכל הקהלים, מאחד אותם ולא מפריד. האם זוהי לא שאיפה אמנותית להצליח ליצור סרט כזה, שרואה את כולם ולכן כולם רואים אותו?

אולי אני רומנטיקנית חסרת תקנה כשאני מבקשת שהקולנוע יבוא מאהבה ולא יכליל; אבל במובן העמוק יותר – הקהל, בעיניי, הוא הנשמה של הקולנוע. מעשה האהבה של הקולנוע מתאפשר בהקרנה, במפגש עם קהל – לב ועיניים אנושיות. לכן, כשהתחילה ההתפלמסות סביב ״מסחור״ ו״אמנות״ בעקבות הרפורמה החדשה של השר מיקי זוהר, והיה נדמה שיש מי שחושבים שיש סתירה בין השניים – לא יכולתי להסכים עם הדעה הרווחת שסרט מסחרי הוא בהכרח רדוד ושסרט אמנותי נידון לצופים בודדים יודעי דבר.

ההנחה הזאת מתבססת אולי ובין השאר על ההצלחה הקופתית המפתיעה והמסחררת שלה זכה ״להציל את שולי סאן״ (2025), ששבר שיא בקולנוע הישראלי והביא למעלה ממיליון וחצי צופים לאולמות, אבל נתפס כפחות אמנותי. אלא שסרט טוב ואמנותי ראוי שיהיה גם הוא שובר קופות – אחרת זו החמצה גדולה לכולנו; ואם כבר מלחמות, על זה ראוי להילחם.

בפוסטים שונים שכתבו קולנוענים מוערכים וקראתי בנושא היה נדמה שיש מי שחושבים שאמנותי ומסחרי סותרים זה את זה. אבל להציל את שולי סאן יצא בטיימינג הנכון, לקהל עייף, ספוג רשתות חברתיות וריאליטי, עם מורל ירוד של דאגה לחטופים ומלחמה.הוא נדחף שוב ושוב בלוח ההקרנות של רשת בתי הקולנוע הגדולה בישראל ולא היה באמת איך להימנע ממנו. אבל גרוע מכך – לא הייתה לו באמת אלטרנטיבה, ולכן הביא קהל גדול. כשהקהל מבין שיש סערה מול הים או ״כן״ – הוא נכנע להיכן שמנחיתים אותו ואז סרטים כמו ״להציל את שולי סאן״ ממלאים אולמות.

אני מאמינה שמתוקף היותנו שותפים למדינה אחת, אנחנו חולקים גורל משותף – וכי הקולנוע מטרתו להמחיש זאת. לפענח את האנושי, להרחיב את מדע האדם, לפתוח לבבות ולא לסגור אותם. כאדם שחווה את הצער בעולם כמו כל בני האנוש, שכן הצער בחוכמתו לא מדלג על אף אחד (גם כשנדמה שכן), אני מחפשת בקולנוע נחמה ולא מלחמה. החלום שלי הוא שנמצא בקהל מגוון אנושי של אנשים שככה סתם לא נפגשים, אבל ביציאה לסרט הם מוותרים על שירותי הסטרימינג, יוצאים מהסלון, נפגשים סופסוף עם אנשים אחרים ויחד – זה לצד זה – הם צוחקים ובוכים.

אם כל הקהל מורכב מסוג אחד של אנשים, זה צריך להטריד אותי כיוצרת, כי זה אומר שיש ביצירה הזאת צד שמרחיק. יש יוצרים שמחפשים קהל משוכנע ונאמן ילאג׳נדה מסוימת יותר משהם מחפשים לגעת בכולם. הנושאים שלהם פונים אך ורק לאותו קהל, והעמדה שלהם מוצהרת וברורה. המילה ״שיקוף״ מחליפה את ה״פלקטי״. אבל ראיונות שמלוות את צאת הסרט עם כותרות פוליטיות מוצהרות, נותנים את התחושה של פוליטיקה במסווה של אמנות, ושיש רק דרך אחת ״נכונה״ להצליח.

האמת הפשוטה היא שסרט שהגיע לקהל החילוני ולא לקהל החרדי ולהיפך, נגע רק בחצי מהאפשרויות שלו, וכך גם סרט שהגיע לקהל בברלין אבל לא לקהל בשדרות. כשזה נגוע בתפיסת עולם פוליטית מוצהרת מראש – החבלה בטוהר היצירה מורגשת מיד. הקולנוע, שיכול היה להיות תרופה מרפאת לשיברון הלב שחווינו בשנים האחרונות כחברה, מרחיק רבים ולא מקרב. בסופו של יום, לא רק מיקי זוהר לא יצפה ב״ים״, זוכה אופיר שיצא נגדו – אלא גם מאות אלפי צופים שהיו יכולים להתרגש מהסרט.

יהיו שיגידו שאי אפשר להתעלם מהמצב הפוליטי כאן כשיש קולות קוראים לסרטי מלחמה. כשהפצע מדמם טבעי שנזעק, מה גם שקולנוע מטבעו נועד לעורר שיח. ייתכן שזה נכון. אבל מצד שני, אי אפשר לעבור תהליך רפלקטיבי מזורז כל כך כדי להגיש בזמן ל״קול קורא: מלחמה״.

בעודי כותבת שורות אלו, בחודש האחרון לשנת 2025, קופצת לי ידיעה שמשרד התרבות מבקש לבטל את התמיכה בפסטיבל סולידריות. האם ימנים אינם סולידריים? כשסרט שמאלני מוקרן לקהל שמאלני וסרט ימני מוקרן לקהל ימני, איזה שיח בדיוק הצלחנו ליצר? כשנשמעת זעקת האפרטהייד והג׳נוסייד, ובשם אותה זעקה מוחרם פסטיבל הקולנוע בשומרון – אני תוהה בקול אם לא היה חשוב להקרין דווקא בו סרטים שמאלניים?

לשכנע את המשוכנעים בסינמטק תל אביב ברדיקליות שלך כאמן שנוקט עמדה זה לא אמיץ במיוחד; ולבטל תמיכה לפסטיבל שלא משרת את האג׳נדה של הממסד – זה כבר באמת אקט תוקפני. יתרה מזאת, האם פסטיבלים בעלי אג׳נדה ספציפית יקרינו סרטים שאינם מאותה אג׳נדה?

זה רק הולך ומסבך, ומסתעף ומעייף. תנו לעשות אמנות ולצפות באמנות בשקט. אנחנו מאבדים את הטעם מרוב רעש, איומים, צלצולים ותיבול פוליטי. הניחו לצופים להגיע למסקנות שלהם לבד, במקום לצבוע סרטים במרקר ימני או שמאלני.

״כשהעולם התחיל להתנהג כמו מחזה אבסורדי, באום החליט שהוא ישחק את תפקיד השמש – יזרח, יתחמם, ויתפוצץ מבפנים… הוא חשד שהמציאות היא מזימה מתוחכמת שנועדה לבדוק עד כמה הוא מסוגל לסבול״. מאז שקראתי את ״מה נסגר עם באום״, ספרו החדש של וודי אלן, אני מרגישה שישראל 2025 – קצת כמו באום – אבודה ומדברת אל עצמה.

לסיכום 2025 אפשר רק לקוות שהסרטים ב־2026 יהיו יותר רומנטיים ואוהבי חיים. שהיופי יזלוג מתוכם למציאות ויעורר בנו חלומות והשראה. אחרי שנה של מלחמה, צער וכאב, מגיעה לנו החמלה הזאת, מגיע לנו הריפוי הזה – והרי בקולנוע הכל אפשרי.