סיכום 2024 / הפוליטי הוא הנועז החדש

הדוקו הישראלי התבגר. יש לו כבר אומץ ונחישות של מבוגרים, הוא רוצה עצמאות ומאתגר את הז׳אנר ואת הקהל. לא בכדי פסטיבל דוקאביב צמח להיות אחד מהפסטיבלים הגדולים והאהובים בארץ. סרטי דוקו רבים נחשפים בו לראשונה וגופי שידור מזהים בו את החשיפה הבלעדית והפוטנציאל לרייטינג. נדמה שהשנה סרטי הדוקו רשמו שיא קטן כשהזירה החמה של התרבות הישראלית עסקה בהם, כששוב ושוב, בצעקתם, הם קוממו שרים בכירים ומובילי דעת קהל.

שנת 2024 תיזכר כשנה שבה סרטים רבים יצרו פולמוסים ושאלות על אתיקה, זכויות אדם, גבולות חופש הביטוי, דמוקרטיה והזכות לחירות יצירתית. סצנה זו של יצירה הגיעה לשיאה עם ״אין ארץ אחרת״, שאמנם לא מוגדר כישראלי אלא כפלסטיני־נורווגי, אבל אחד משותפיו ישראלי. הסרט זכה בסרט התיעודי הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר האירופי ונחשב למועמד מוביל לאוסקר האמריקאי, ומתמקד במאבק של יוצריו, באסיל אדרא ויובל אברהם, נגד פעילות צה״ל בכפרים פלסטיניים בדרום הר חברון.

לצדו, LYD (לוד), סרטם האוטופי של רמי יונס ושרה אמה פרידלנד, שמגולל את סיפורה של העיר לוד מבעד לנרטיב הפלסטיני – יצר כותרות רבות דווקא במדורי האקטואליה כששר התרבות מיקי זוהר מצא לנכון לפנות למשטרה שתמנע את הקרנתו.

״תיקי ביבי״ (The Bibi Files), סרטה של אלכסיס בלום, המתמקד בראש הממשלה בנימין נתניהו והתדרדרותו המוסרית לצד החקירות והמשפט המתנהל נגדו וברפורמה המשפטית, הובילו את ראש הממשלה לפעול לאיסור הקרנתו בישראל; ״1948- לזכור ולשכוח״, סרטה של נטע שושני, המציג את שני הנרטבים היהודי והערבי – שני צירים – על מלחמת העצמאות, נאסר לשידור על ידי המועצה לביקורת סרטים שמנעה מתאגיד השידור לשדרו ומסינמטקים להקרינו.

כשיצאו במהלך השנה סרטי דוקו מעניינים אך לא פוליטיים, על אף היותם טובים, הם התקבלו במיליה בהרמת גבה, בביטול מסוים וסרקזם על היותם לא אמיצים או מורדים מספיק. הסרטים הפוליטיים לעומת זאת, בלטו בכל מקום

״המושל״, סרטה של דנאל אל פלג, שמגולל את סיפורו של סבה ששימש מושל בתקופה שבה אזרחי ישראל הערבים היו נתונים לשלטון צבא – תחקיר שהחל בעת שירותה בעיתון במחנה וצונזר – הפך לסרט שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים והוקרן בפסטיבל סולידריות.

הסרט קומם את השר מיקי זוהר שאיים לשלול תקציב מסינמטק תל אביב וביקש לבדוק האם מדובר בעבירה על ״חוק הנכבה״ – חוק שבו סעיף הקובע כי שר האוצר רשאי להפחית מתקציב של גוף שהוציא הוצאה שיש בה שלילה לקיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, אלימות או טרור (…) ועד ביצוע השחתה או ביזוי פיזי בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה. לא פחות!

האם סרטים אלה מהווים איום כה גדול למדינה חזקה? או שעצם עשייתם חושף את חוזקה של המדינה החסינה מפני ביקורת? כך או כך, קפיצתם של הסרטים האלו לכותרות ולדיונים סוערים ברשתות החברתיות, גרמו להבלטתם והותירו את הסרטים שבעבר היו יוצרים סנקציה או תופסים אש, משום שהם עוסקים בנושאים שנתפסים כטאבו, ללגיטימיים. כך שלסיכום 2024, אפשר לומר שהפוליטי החליף השנה את המיני: הפוליטי הוא הנועז החדש, הוא מעלה את סף הגירוי והמציצנות. במרחב התרבותי – הפוליטי החליף את הכל.

לכן, כשיצאו במהלך השנה סרטי דוקו מעניינים אך לא פוליטיים, על אף היותם טובים, הם התקבלו במיליה בהרמת גבה, בביטול מסוים וסרקזם על היותם לא אמיצים או מורדים מספיק. הסרטים הפוליטיים לעומת זאת, בלטו בכל מקום, מזוכה פרס אופיר הדונם של סבתא של ירמי שיק בלום שמגולל בהומור דונם וחצי בגדה המערבית שנרכשו לפני קום המדינה; דרך דגל שחור שהתמקד בפרוטוקולים חסויים של משפט פרשת כפר קאסם ובשבר העמוק ביחסי יהודים־ערבים; ועד ״מוות באום אל חיראן״ של דורון ג׳רסי, המגולל את סיפור פינוי של הכפר הבדואי אל חיראן ו״עוד נחזור לרקוד״ של יריב מוזר על אירועי ה־7 באוקטובר שמופץ בחו״ל בגרסה מעט שונה מזו הישראלית, בליווי שקופית פתיחה המציינת את מספר הקורבנות העזתיים לצד המשפט שיש שתפסו כמתנצל, ״הסרט שלנו יכול להתמקד רק בסיפור אחד״.

חלק ממלחמה על חופש הביטוי

אולי לא במקרה, הסרטים התיעודיים שתפסו פוקוס בצל המלחמה, הם סרטים שעוסקים באדמה, בהיאחזות, בנרטיב הפלסטיני ובעצמאות. או כמו שבמאי הדוקו יהושע אופנהיימר הגדיר – ״בקולנוע הדוקומנטרי יש מסורת לספר סיפורים על קורבנות״. זה נעשה ממקום פטרוני ובעיקר אנוכי, כדי להבטיח לעצמנו אהדה כי אנחנו בסולידריות עם הקורבנות.

אבל יחד עם זאת, הפוקוס הפוליטי על סרטים מטשטש את האמנותי כשסרטים מסוימים חותרים לתפוס צד או מבקשים מהצופים לתפוס צד, מה שמנטרל את האובייקטיביות כלפיהם. הצופים מגיעים לצפייה טעונים מהמידע בתקשורת, והסרטים ממותגים כחלק ממלחמה על חופש הביטוי בארצנו.

איך אפשר שלא לאהוב את מה שמסמנים עבורנו כחלק מצורך הכרחי של קיום – זכות וחופש יצירה? עכשיו אנחנו מבולבלים: הסרט חשוב? הוא טוב? הוא אמנותי? או שהסרט חשוב כי הוא פוליטי? טוב כי הוא פוליטי? אמנותי כי הוא פוליטי? עבור סרטי דוקו, חלק מההצלחה הוא ההד שהם מעוררים, כי במהותם הם שואפים לתיקון עולם.

זו הסיבה שדווקא מהזווית שלי, לסיכום שנה, בחרתי לציין ולהסב את תשומת הלב לסרטים שאינם פוליטיים. לכתוב ביקורת על סרט זה עבורי במובן מסוים כמו להעניק לו פרס, ולכן אני מרבה לכתוב על סרטים שאני אוהבת. לתחושתי צריך לתת הפעם את הפרס למי שיצרו קולנוע פחות סקסי, שלא לקח חלק ב״פוליטי״, שקומם השנה את הממסד והצנזורה שביטלו שוב את הגעתם של הביטלס (במטאפורה לגאולה הקולנועית).

סרטים כמו הפקות המזרח, סרטו הסוחף של יניב סגלוביץ׳ שמגולל את סיפורו של הקולנוע המזרחי וימין מסיקה, במאי ופעיל חברתי; אם העולם הוא ים, סרטו הפואטי של ארי דוידוביץ׳ על חייו ושירתו של נתן יונתן, אחד המשוררים האהובים והמסתוריים; מילים להחלפה, סרטו הנפלא והעשיר נוסטלגיה של יאיר רוה על חייו וסרטיו של במאי הקולנוע הנערץ אבי נשר; הרבי קפוארה, סרטו הרגיש של ברק היימן, המתאר את המאבק של מיקי חייט, מאסטר עולמי בקפוארה ומייסד עמותת ״חרדים לקצב״; מונוגמיה, סרטו האמיץ והכנה של אוהד מילשטיין, שמגולל מסע אישי בין מערכת היחסים המונוגמית של הוריו לזו שלו.

האחו הקטן, סרט המופת זוכה דוקאביב של אבנר פיינגלרנט (לצערי לא כתבתי עליו ביקורת מורחבת, אבל הוא נהדר ומומלץ) שהוא פורטרט של שלוש נשים שחיות בחווה שעברה בירושה מדוד שהיה שר החוץ של היטלר ובכיר באס.אס, ומתמודדות עם שאלות מורכבות של מוסר; המעורר, סרטו המפתיע והמרגש של רנן שור, רומן מכתבים בין סב לנכדו ומרד בזמן; ״תמיכה מלאה״ סרטה החושפני והמשוחרר של מיכל כהן, המגולל את סיפורו של גוף האישה ואת יחסן של נשים אל השדיים שלהן; טאבו סרטו שובה הלב של שאולי מלמד על עמוס גוטמן סרטיו (גם על השניים האחרונים לצערי לא כתבתי).

סרטי דוקו אלה ואחרים בלטו השנה באיכות תחקירית ואמנותית יוצאת דופן, הם הרחיבו את המבט ואת המחשבה שלנו על התרבות הישראלית והביאו פרספקטיבות רבות ומגוונות. הם ראויים לשבח על תהליך הגילוי והבאתו למסך, על חזרתם לעשייתם המכוננת של אייקוני מפתח בתרבות הישראלית (מסיקה, יונתן, נשר, גוטמן), על חשיפתם המטלטלת ושחזור ההיסטוריה במבט אחר (האחו הקטן, המעורר) גם בקטן ובאינטימי (מונוגמיה, תמיכה מלאה) או על פתיחת צוהר לסיפור חיים מרתק שלא הכרנו (הרבי קפוארה) – בתקווה שהמגמה הזאת של דוקו מצוין תמשיך ותפלס את דרכה גם ב־2025.