כל מה שחשוב ויפה
דניאל צאל, המסיבה, מוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

געגועים לחיבוקים חמים

מביתו שבקנדה הקרה גיא חג׳ג׳ עורג לקצת קרבה ישראלית בריאה: חיבוק, מגע, מסיבה צפופה, דברים שהפכו לפנטזיה בשנת הקורונה

את הרגע שאליו אני מחכה ועורג אני יכול ממש להריח; אני לא צריך לשער או לדמיין. חוויתי אותו אינספור פעמים בעבר והנה הוא לפניכם: קיץ, ואני מבקר בישראל מקנדה הקרירה שבה אני גר היום. מעבר לפינה מגיע החבר שאיתו קבעתי. מזמן לא התראינו, והחיוכים לא מחכים עד שניפגש ונדלקים כבר מקצה הרחוב. כשאנחנו מתקרבים הם מתרחבים אף יותר והידיים נפרשות, החזה פוגש חזה והזרועות ננעלות על הגב לחיבוק.

ובישראל כמו בישראל, בקיץ כמו בקיץ, אני מיד מרגיש אותה, את החברה השלישית במפגש הזה, הנוסעת הסמויה שלא הוזמנה לחיבוק ובכל זאת מצאה דרך להצטרף: הזיעה. זיעה שאינה שלי, זיעה זרה שלא ביקשתי. זיעה נדבקת, חמוצה. הזיעה הזאת, כמה אני מייחל לה! כמה אני מחכה, כמה אני מתגעגע. בואי אליי, אהובתי, מחמל נפשי, זיעה של אחרים.

לא תמיד הייתי פרו־זיעה. כמו רוב ילידי הלבנט ביליתי את חיי בניסיון עקר ברובו להימנע ממנה. אני זוכר בחריפות את האימה שתקפה אותי בתחילת גיל ההתבגרות, כשהתחלתי להזיע באמת ולהפיץ ריח שלא שמתי אליו לב עד שנערה שהייתי מאוהב בה קשות דאגה ליידע אותי לגביו, ובאותו יום ממש, למרבה המזל, ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו עוברים לברזיל לתמיד. הלוואי! נאלצתי, כמובן, להמשיך לחיות באותה הכיתה עם אותה נערה ועכשיו גם עם המבוכה.

למדתי מהר: את הזיעה יש להכחיד, ואם לא להכחיד אז להסתיר. זה היה חדש. עד אז, זיעה הייתה עניין נייטרלי, דבר רטוב וחסר השלכות שפשוט מתרחש ואז נעלם או נשטף. פתאום הייתי מסריח, פתאום כולם היו מסריחים. אחרי שכבשנו את הזיעה באלומיניום מצאנו את עצמנו בוחרים בזהירות בגדים, אירועים ותנועות זרוע לפי מידת הסיכון לעיגולי זיעה בבתי השחי. איכס, זיעה! אני כל כך מתגעגע אלייך. סלחי לי על כל הפעמים שניסיתי להתכחש לך, להצניע אותך, להיפטר ממך. התסכימי לקבל אותי בחזרה?

לְמה התגעגעת? למה את עדיין מתגעגעת? ואתה? עבור אלה מאתנו שיצאו מהשנה האחרונה בחיים, זו הייתה שנת הגעגועים. הרשימה ארוכה ומתארכת, וצפויים לי עוד געגועים רבים עד שאפסיק. איכשהו, בסוף כל אחד מהגעגועים האלה יושבת, להפתעתי, טיפת זיעה. 

עבור אלה מאתנו שיצאו מהשנה האחרונה בחיים, זו הייתה שנת הגעגועים. הרשימה ארוכה, וצפויים לי עוד געגועים רבים עד שאפסיק. איכשהו, בסוף כל אחד מהגעגועים האלה יושבת, להפתעתי, טיפת זיעה

לדוגמה. להוציא שני מקרים מפחידים של היסח הדעת, מזה 12 חודשים לפחות לא חיבקתי אף בן אדם שאינו נשוי לי על פי חוק. באותם שני רגעים בהם גלגלי הגוף ננעלו על המסילה הישנה ונקלעו לחיבוק, הם הניבו בהלה והתנצלות, בדיוק ההיפך מהנחמה ועיר המקלט הזמנית עבורם אנחנו מתחבקים. מה כבר ביקשתי? לחבק, לא בטעות. לחבק מספיק קרוב כדי להרגיש את חום גופו של אדם אהוב. מה כבר ביקשתי? מספיק ודאות בעולם כדי שאוכל לעלות על מטוס, רק לכמה ימים, ולבקר במקום האהוב ממנו באתי, במקום שבו נמצאים המשפחה והחברים וגם חום אמיתי, אנושית ואקלימית, שפותח את הנקבוביות ואת הלב.

בקנדה, הרי, לא ממש מזיעים. גם לא בחיבוק נדיב בשיא הקיץ. חיבוק? איזה חיבוק? עוד לפני המגיפה, בימים ההם, כל אדם שמר פה על דל״ת גפיו ולא מיהר לחבק. ריחוק חברתי כאן זה רק להגדיל בעוד כמה סנטימטרים את הנורמה. בישראל זה נוגד את רוח המקום, אותה רוח מלוחה וחמצמצה, ים והדרים וזיעת קיץ עירונית. הו, זיעה ים תיכונית, הגעתי למצב כל כך גולה ומתגעגע שהיא הפכה מסמלו העיקרי של הגיהינום לציון הנכספת, אליה עורגת נפשו של יהודי בקצה מערב.

לא רק הזיעה הזאת חסרה לי. בימים ההם בזמן הזה עשיתי את פרנסתי כדיג׳יי. חתונות, אירועים פרטיים וציבוריים, מסיבות נוסטלגיה, פסטיבל או מועדון, כך הרווחתי את לחמי בלילות ולפעמים גם בימים. אף עבודה איננה תענוג מאה אחוז מהזמן, אבל עבורי – אדם שיותר מכל דבר אחר אוהב מוזיקה, אנשים ולשמח אותם – אף עבודה אפשרית לא התקרבה לאוטופיה אידילית, גן עדן בעצם, כמו תיקלוט. זה כזה גן עדן שאני מתפלא שגם משלמים לי על זה כסף (אל תפסיקו, בבקשה).

אחת הסכנות הגדולות של תיקלוט היא המיידיות של הפידבק. לא צריך לחכות שיגידו בסוף אם היה טוב או רע, ברגע שאני עושה משהו על העמדה אני יודע לפי התגובה בזמן אמת אם הצלחתי או התרסקתי. יש אנשים שזה יכול למוטט אותם, הלחץ התמידי לא לאבד רחבה, זה מוות. אבל בכל פעם שזה כן מצליח, אין בדל של ספק שזה הצליח, והאדרנלין מזנק גם בפעם המיליון: אני שומע את השאגה, רואה את הידיים ממריאות מעצמן לתקרה, מרגיש את הרצפה רועדת. או האינדיקציה האהובה עליי לכך שהצלחתי לגרום לרחבה שלמה להפסיק לחשוב ולהתמסר בבת אחת לגוף: החדר נהיה פתאום רותח.

אין דבר שאני מתגעגע אליו יותר מלתקלט, לרקוד, לגרום לאנשים לרקוד ביחד, להתמסר, להיכנע לגוף. אין דבר שאני מתגעגע אליו יותר מגופים של אנשים זרים מזיעים ביחד מרוב שטוב להם. כמה אני מתגעגע לזיעה הזאת, ולכל מה שמביא אותה

אני מתאר לעצמי שעבור שף, המחמאה הגבוהה ביותר היא לשמוע סועד נאנח בעונג כשהוא טועם מנה במסעדה. עבור דיג׳יי, המחמאה הגבוהה ביותר היא זיעה. אין דבר שאני מתגעגע אליו יותר מלתקלט, לרקוד, לגרום לאנשים לרקוד ביחד, להתמסר, להיכנע לגוף. אין דבר שאני מתגעגע אליו יותר מגופים של אנשים זרים מזיעים ביחד מרוב שטוב להם. כמה אני מתגעגע לזיעה הזאת, ולכל מה שמביא אותה. סחוג כל כך חריף שהמצח נעטף אגלים אגלים, הים התיכון, הרחובות ליד הים התיכון, המדינה ליד הים התיכון, העצבים שמרתיחים את הדם במדינה ליד הים התיכון – נהרות של זיעה. 

אבל בינתיים, אצלי, יובש. בישראל כבר מחלקים חיסונים בדליים ופותחים שוב את ברז ההופעות. ובקנדה? יבש. זה ייקח עוד זמן, הרבה זמן, לא יודעים עדיין כמה אבל מבטיחים בנימוס לעדכן. אז בינתיים אני פה, בנימוס, בחורף קר וארוך, עדין ומתחשב ומסוגר. אני לא מחבק, לא רוקד, לא מנגב חומוס עם נגיסה בשיפקה ליד, לא מתעצבן עד שהחום עולה, לא יוצא להפגין בצעקות. הכל נעים, שקט, קפוא, מרוחק. אלוהים, תן לי רק טיפת זיעה.


גיא חג׳ג׳ כותב בעיקר על מוזיקה, בעיקר בבלוג ״עונג שבת״ ובניוזלטר ״הפתעות מגיאחה״. כשאינו כותב הוא דיג׳יי, שדרן רדיו ויזם תרבות

שנה לקורונה בפורטפוליו
גיא חג׳ג׳ | געגועים לחיבוקים חמים
ליאור זלמנסון | שלושה דברים שלמדתי על ניהול קהילות תרבות בקורונה
מעין איתן | אולי היא רק היתה חולה
עומר פולק | מגפה רב־חושית
רעות ברנע | דברים ש(לא) עשיתי בשנה האחרונה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden