כל מה שחשוב ויפה
ימי קורונה
ימי קורונה. צילומים: מ״ל

דברים ש(לא) עשיתי בשנה האחרונה

את רוב שעות אחר הצהריים בתקופה האחרונה הקדישה רעות ברנע ליצירת חיות בפלסטלינה, מלחמות חרבות ומלחמות על הכנת שיעורים. ״את ההשפעות של התקופה הזו אנחנו עוד נראה הרבה אחרי שכבר נשכח מהווירוס״

דברים שעשיתי בחודשים האחרונים:
למדתי שצ׳יטה היא סוג של ברדלס. אם אני לא טועה מדובר במין היחיד שעוד לא נכחד אבל אל תתפסו אותי במילה.
גיליתי שהעצים שצומחים לי מתחת לבית הם פיקוסים. לפיקוס יש כ־800 מינים, אני עדיין לא סגורה על איזה מהם מדובר.
הבנתי שכשמשחקים אמונג־אס במציאות, בין אם זה עם או בלי הבובות, צריך ללחוץ על כפתור האימרג׳ינסי אם חושבים שמגלים את האימפוסטר. שהוא בעצם גם הרוצח. איך זה ייתכן, אין לי מושג. 

דברים שלא ממש עשיתי בשנה האחרונה:
כתבתי. ראיינתי. חיפשתי אייטמים. יצאתי לפגישות. יצאתי מהבית באופן כללי. כאילו כן עשיתי את זה, קצת. ממש קצת. למה? כי הייתי ממש עמוסה. 

כל בוקר הייתי צריכה לקרוא עם ברי קטע קריאה, לסמן מילים שהוא לא הבין, ואז לצלם אותו בזמן שהוא קורא בפעם השנייה ולשלוח למורה. בעשר הייתי צריכה לחבר אותו לזום עם המחנכת ואז להמשיך לאחת משלל הפעילויות שסופקו עבורי באותו היום, נגיד לצאת החוצה לחפש עץ שהוא אוהב, לצלם אותו ולהכין לו תעודת זהות. 

לא, הוא לא יכול לצאת לבד. הוא בן 7. 

השלב הבא הוא בדרך כלל להכין ארוחת צהריים, כי רבאק זה יקר כל הוולט הזה, ואני עוד מהפריבילגיות. 

נו ומה עם אריא? היא אמנם רק בטרום־חובה אבל חלילה וחס שהיא תוזנח – היא היתה צריכה לאפות עוגת תפוזים או לפחות לסחוט פירות הדר, או להכין תרשים של המשפחה הגרעינית והמורחבת, עם תמונות כמובן. וכשאני כותבת ״היא״, אני מתכוונת כמובן ל״אני״. כי היא בת 4 וחצי. מעניין אם זה מספיק גדול כדי לשלוח אותה לירקן לקנות פירות הדר. 

לא, הוא לא יכול לצאת לבד. הוא בן 7. וכשאני כותבת ״היא״, אני מתכוונת כמובן ל״אני״. כי היא בת 4 וחצי. מעניין אם זה מספיק גדול כדי לשלוח אותה לירקן

רוב שעות אחר הצהריים שלי בתקופה האחרונה הוקדשו ליצירת חיות בפלסטלינה, מלחמות חרבות ומלחמות על הכנת שיעורים. ובהיעדר מדפסת אמיתית, הפכתי אני למדפסת אנושית שמייצרת על בסיס יומיומי דפי צביעה של נינג׳גו, דרקונים, פיות, חדי קרן ובובות LOL. אם הייתי רוצה להיות אמנית הייתי מזמן הולכת ללמוד אמנות במקום להמשיך לכתוב על אמנות (אה, גם את זה אני כבר לא עושה. העיתון החליט שאמנות זה פחות חשוב).

מכל נתיבי הקריירה שחשבתי לעצמי שאולי אמצא את עצמי בהם יום אחד, גם מחנכת כיתה ב׳ ממש לא היה בתכנון. אבל אני, כמו מאות אלפי אמהות ואבות בשנה האחרונה, מצאנו את עצמנו עושים בדיוק את זה. אני אומרת תודה לאל שהבן שלי רק בכיתה ב׳, כי אללה איסטור אם היה נולד שנתיים קודם והייתי צריכה לעזור לו עם שברים עשרוניים. בחיבור וחיסור אני עוד איכשהו שולטת. ואני עוד רק עם ילד אחד בבית ספר. מה עושים אלה עם שלושה? איך מנהלים חלוקה בין המחשבים כדי להתחבר לזום? למי לעזאזל יש 4 מחשבים בבית? ומה עם אלה שאין להם בכלל? 

המון המון שאלות שאף אחד לא ידע ועדיין לא יודע לענות עליהן, והמון המון הורים שמצאו את עצמם במצבים כאלה, פחות ויותר מורכבים.

חשוב לציין, שאין בדברים האלה שום טענה כלפי המורות והמורים, שגם אם אולי זה לא נראה ככה, הם עבדו בשנה הזאת הרבה יותר קשה מתמיד. לחלק גדול מהם יש גם ילדים בבית, ובואו נראה אתכם מעבירים שיעור חשבון או אנגלית כששני פעוטות מסתובבים לכם בין הרגליים. 

כלפי מי אני כן באה בטענות? ובכן, כלפי אלה שאמורים לדאוג לילדים שלנו מלמעלה. כן אתה, שר החינוך שהעניק לעצמו לא מזמן ציון 90, ואתה שר הבריאות שאמר באחד הראיונות האחרונים שלו שהם עשו טעות והיו צריכים לתעדף את החינוך. מ ה א ת ה א ו מ ר. 

אז מצאנו את עצמנו, דור שלם של הורים לילדים צעירים, מתמחים השנה באמנות הג׳ינגול: קצת חברים, קצת ביייביסטר, קצת סבתות וסבים (כשהיה מותר), קצת הרבה מסכים (בסגר השלישי אגב בן השבע שלי סיים את נטפליקס ילדים. כולו. והתחיל מההתחלה). כי לכולנו יש עבודות, לרובנו כאלה במשרה מלאה ולחלקנו אפילו כאלה שאי אפשר לעשות מהבית. וכשאפשר לעשות מהבית – מישהו באמת יכול לעבוד כשכל 40 שניות בממוצע נזרק לחלל החדר ״אמא משעמם לי״ או ״אמא אני רעב״? 

אז עובדים בלילה, אחרי שהם הולכים לישון, ואחרי שסיימנו את כל המטלות והשיעורים ומשימות ההעשרה כי הן חובה, ואחרי שסחטנו פירות הדר ולמדנו על משפחת החתוליים ונזכרנו בפרטי הנחיתות על הירח. ואותו דור שלם של הורים, אם ירצה או לא, מגדל פה דור שלם של ילדים שבעל כורחם אולי חווים קוואליטי טיים עם המשפחה, אבל בד בבד חווים גם לא מעט הזנחה, מצד ההורים שלהם ומצד המדינה שלהם. את ההשפעות הפסיכולוגיות וגם הסוציולוגיות של כל זה אנחנו עוד נראה הרבה אחרי שכבר נשכח מהווירוס. אבל מה אני אגיד, שרק יהיו בריאים (ולפחות שיידעו מה ההבדל בין מיצב למיצג. זה המינימום שאני מבקשת אחרי השנה האחרונה).


רעות ברנע היא עיתונאית אמנות ואוכל ואמא של ברי ואריא

שנה לקורונה בפורטפוליו
גיא חג׳ג׳ | געגועים לחיבוקים חמים
ליאור זלמנסון | שלושה דברים שלמדתי על ניהול קהילות תרבות בקורונה
מעין איתן | אולי היא רק היתה חולה
עומר פולק | מגפה רב־חושית
רעות ברנע | דברים ש(לא) עשיתי בשנה האחרונה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden