כל מה שחשוב ויפה
צילום: עומר פולק
צילומים: עומר פולק

מגיפה רב־חושית

הדרך שבה אנחנו רואים, שומעים, נוגעים, טועמים ומריחים - וכתוצר ישיר של כל אלה, מעצבים – עשויה להשתנות ואולי לעולם לא תהיה שוב כפי שהכרנו

בזמן שהמגיפה משתוללת בעולם, תחת לחץ כלכלי, לצד חרדות אישיות וקולקטיביות, מתרחשת מהפכה שקטה ממש מתחת לאף שלנו: לראשונה נמצאים חוש הריח והטעם (או ליתר דיוק, היעלמם) במרכז הזירה, כחלק מהסימפטומים המובהקים של הדבקה בקורונה. 

במודע או שלא, אלו זמנים מכריעים שעשויים להשפיע רבות על עיצוב החוויה החושית שלנו והאופן שבו אנחנו תופסים את העולם. הדרך שבה אנחנו רואים, שומעים, נוגעים, טועמים ומריחים – וכתוצר ישיר של כל אלה, מעצבים – עשויה להשתנות ואולי לעולם לא תהיה שוב כפי שהכרנו. 

לא מדובר בשינויים אבולוציוניים או נוירולוגיים של החושים שלנו בגלל הנגיף, אלא שינוי דרסטי בסביבה שבה אנו פועלים וחשים. לרוב, תזוזות ושינויים בתפיסה החושית מתרחשים לאט מאוד ונמדדים בעשרות ומאות שנים, לא בשבועות או חודשים בודדים. אפילו שנה היא פרק זמן קצרצר בכל הקשור לתפיסה חושית. אבל מה שקורה סביבנו מאז מרץ 2020 הוא חסר תקדים. 

הרעיון הבסיסי המארגן את החושים שלנו לחמישה, התפתח לאורך שנות הקיום האנושי, אך התבסס וזכה לאמון רק בתקופת הנאורות, תקופה שצמצמה את הסקאלה ומחקה חלקים מהרפרטואר שנחשב לחושי, כמו אינטואיציה לדוגמה. פיתוחים טכנולוגיים לצד תפיסות פילוסופיות ורעיוניות, יצרו היררכיה ברורה בין חמשת החושים. כך פילס את דרכו חוש הראייה למקום של כבוד, וזכה למעמד של החוש החשוב ביותר. עידן התבונה העצים את תפקיד העין כמרכז בקרת האמת – ״לראות זה להאמין״ טענו הוגים רבים במאה ה־18, והעולם אימץ את עמדתם והאמין.

חמשת החושים, בעקבות ליתוגרפיה של לואיס לאופולד בוילי, 1823. צילום: Coloure Wellcome

חמשת החושים, בעקבות ליתוגרפיה של לואיס לאופולד בוילי, 1823. צילום: Coloure Wellcome

צילומים: עומר פולק

אבל לא רק. לראות זה גם לקרוא, ללמוד, לאגור ידע ולהעבירו הלאה. הדפסת עיתונים, מאמרים, שליחת מכתבים והוצאת ספרים, היו קטליזטור מרכזי בדחיקת חוש השמיעה, שעד אז היה הכלי המרכזי ששימש למטרות אלו, למקום השני בחשיבותו. 

שלושת החושים הנוספים, מגע, טעם וריח, נחשבו לחושים נחותים יותר, חייתיים ולא אלגנטיים. אם כי בשנים האחרונות אנחנו עדים לרנסנס חושי, שמערער את ההיררכיה המוכרת. 

לראות זה לא להאמין

חוש הריח הוא מקרה מבחן מעולה לתהליך ארוך טווח בשינוי התפיסה החושית. בניגוד לדעה הרווחת, לפיה בעבר חוש הריח שלנו היה רגיש ומפותח יותר (דעה שלרוב נתמכת במחשבות רומנטיות על צייד וחיים קרובים יותר לטבע) דווקא כיום, האף המערבי נעשה מעודן יותר, רגיש יותר וערני יותר לריחות מזיקים – כימיקליים או טבעיים. התפתחות הבישול והמנעד של ניחוחות קולינריים, שמגיעים הישר לאפנו מכל קצוות תבל, חידדו ולימדו אותנו להבחין באוצר ריחות חדש. כביסה ורחצה הפכו לפופולריות יותר, וכך גם השימוש בבשמים, קרמים ושאר מחוללי ריח. 

התפתחות חוש הריח, מנהגי ההרחה והשימוש בריחות בחברה המערבית לקחו מאות בשנים. אך בשנה האחרונה, בחסות המגיפה, אפשר להצביע על שינויים תחושתיים שהתרחשו בחודשים ספורים.

ראייה: לראות זה לא להאמין. כל פגישה עם חבר או אדם אקראי שנראה בריא לחלוטין אך יכול להיות מדבק פוטנציאלי. המגיפה אמנם אינה נראית לעין, אבל מופיעה בדמות רחובות ריקים, ערים דוממות, כבישים ללא תנועה, ושמים נקיים ממטוסים.

התחושה הרווחת שהטבע חזר לעיר היא תוצאה של ניקוי רעשי החיים העמוסים שלנו. אבל השקט לא תמיד קסום ופסטורלי. חוש השמיעה משחק תפקיד מרכזי גם בחלק החרדתי של התקופה. ״שקטים״ – זה הכינוי שדבק באלו המפיצים את המחלה ללא ידיעתם, כי לא חוו סימפטומים

מסכות מסתירות ומעלימות את הפנים המוכרות ואיתן גם את הבעות פנים, החיוכים, הרמיזות, התקשורת הבלתי מילולית. וכל זה קורה בתקופה שטכנולוגיות Deep Fake יוצרות אשליות תוך שימוש ברשתות נוירונים, לצד חידושים כמו AI Face Generator (בינה מלאכותית). אפילו סתם שיטוט ברשתות חברתיות, שבהן משודרים נון סטופ חייהם המאושרים והנוצצים של זרים, כבר לימדו אותנו שמה שאנחנו רואים הוא לא בהכרח האמת. 

שמיעה: גם אם המגיפה אינה נראית לעין, ההשלכות שלה על חיי היום־יום שלנו הן חסרות תקדים. נופי הקול (soundscape), במיוחד אלו העירוניים, השתנו בוקר אחד. הסגר הביא עימו שקט ממכוניות, מפעילות מסחר ועסקים. רחש החיים של העיר הוחלף בדממת יום כיפור. 

התחושה הרווחת שהטבע חזר לעיר, למשמע שירת ציפורים בשעות הצהריים בלב העיר, היא למעשה תוצאה של ניקוי רעשי החיים העמוסים שלנו. אבל השקט לא תמיד קסום ופסטורלי. חוש השמיעה ללא ספק משחק תפקיד מרכזי גם בחלק החרדתי של התקופה. כך לדוגמה – ״שקטים״ זה הכינוי שדבק באלו המפיצים ללא ידיעתם את המחלה, מבלי שהם עצמם חוו סימפטומים. 

מישוש: חישה באמצעות מגע היא בוודאי אחד החושים שנפגעו ביותר בעקבות הגבלות הקורונה. אלפי שנים של מחוות גופניות התנהגותיות – לחיצות ידיים, חיבוקים ומנהגים יום־יומיים, הוחלפו במרפק למרפק. נשיקה לקרוב משפחה יכולה להיות האסון הבא והיעדרה הוא אסון בפני עצמו. הבדידות שחלקנו חווים מדגישה את הצורך האנושי במגע.

טעם: גם חוש הטעם שלנו לא זוכה לחסד בתקופה שמסעדות סגורות ומפגשים משפחתיים או חברתיים סביב שולחן האוכל צומצמו משמעותית. וכך גם חוש הריח, שתומך בחוש הטעם ומביא לשגשוגו, הושבת. 

ריח: המקרה של חוש הריח מעניין במיוחד, לא רק בגלל שאובדנו הוא אחד הסימפטומים הראשונים והמסתוריים של המגיפה. אלא בגלל שלחוש הריח יש היסטוריה רוויה ביחסים עם מגיפות. בימי הביניים רופאים נהגו להמליץ על הרחה של חומץ וריחות נעימים חזקים בעיתות מגיפה, כאמצעי התגוננות מפני וירוסים וזיהומים שונים. האמונה הרווחת הייתה שריח טוב מנקה מבפנים.

מימיה צבאית, שנות ה־70, ארכיון רוז, שנקר. צילום: לי ברבו; חיבוקים, פינלנד 2012. צילום: עומר פולק

מימיה צבאית, שנות ה־70, ארכיון רוז, שנקר. צילום: לי ברבו; חיבוקים, פינלנד 2012. צילום: עומר פולק

הרופא קלאודיוס גלנוס ביוון העתיקה נחשב לראשון שגילה את חשיבות חוש הריח בזיהוי מחלות. בהיעדר ממצאים מדעיים וטכנולוגיות מתקדמות, האף הרגיש של הרופאים הוא שאיפשר להם לחדור אל מתחת לעור אל עמקי הנשמה בכדי לקבוע דיאגנוזה אמינה. גם היום ידוע שלמחלות יש ריחות יחודיים. כך לדוגמה, ריח פה של חולי סוכרת או זיהוי סרטן שמתבצע על ידי כלבים שאומנו לכך. 

חוש הריח נחשב גם לסמכות בלתי מעורערת של האמת. האף המריח כאילו ״רואה״ מעבר למה שהעין תופסת. בימי קורונה, גם מי שלא איבד את חוש הריח כתוצאה מהדבקה בנגיף, סובל ממחסום המסכה שמקשה על הנשימה וההרחה. פתאום החוש ״הזניח״ הזה מקבל כותרות ועניין, כמו חתך קטן וכואב באצבע, שמדגיש את פועלה בכל מהלך פשוט של היום יום. 

ת׳ורסטן יאן, תושב מזרח גרמניה, התחיל למכור פחיות ריח מלאות באוויר היישר מאגזוז הרכב הנכחד. ״Trabi Scent״ הייתה להצלחה וגם כיום אפשר למצוא אותה בחנויות המזכרות של מזרח גרמניה

החישה מסייעת לנו בבקרה על הסביבה, מחדדת את ההבחנה בין אמת לבדיה ומארגנת את החיים שלנו בקטגוריות נוחות להתמצאות. לא פעם החוויה החושית מתמצה בשאלה ״מה מרגיש לי נכון?״. זיכרון החוויה מושפע לא מעט מתפיסה חושית, לפעמים גם לא במודע.

עולם העיצוב והאמנות עוסקים לא מעט בחוויה ובמושגים של תחושות, מחוות, מנהגים ותרבות. המגיפה סיפקה הזדמנות להיזכר שהבחירות שלנו כיוצרים הן אלו שמעצבות את עתיד החוויה החושית. 

סיפור מעניין על זיכרון וחוש הריח קשור לכלי הרכב הקטן ״טראבנט״, שיוצר במזרח גרמניה בשנים שלפני נפילת חומת ברלין. שריפת השמן הייחודית של הרכב ופליטת העשן שלו מילאה את רחובות הערים במזרח גרמניה, ולמרות הקונוטציה השלילית דווקא הריח הזה עונה על סנטימנטים וגעגוע של לא מעט גרמנים, שעד היום מתרפקים על ״גרמניה של אז״. הריח היווה גבול בלתי נראה לעין בין רעיונות ותפיסות עולם פוליטיות, כלכליות, וחברתיות. 

בשנת 2005 הנוסטלגיה הפכה ללהיט כשת׳ורסטן יאן, (Thorsten Jahn) תושב מזרח גרמניה, התחיל למכור פחיות ריח מלאות באוויר היישר מאגזוז הרכב הנכחד. ״Trabi Scent״ הייתה להצלחה וגם כיום אפשר למצוא אותה בחנויות המזכרות של מזרח גרמניה. 

ורדים, צילום: עומר פולק

אך לא תמיד הריח הוא החלק החשוב ביותר. קונסטנס קלאסן (Constance Classen) היסטוריונית של החושים, חקרה את ההיסטוריה של הורד והיא מספרת על השינוי הדרמטי שעבר הפרח – מיצירת הטבע למעמד של מוצר. לפני תקופת הנאורות, בחברה המודרנית המוקדמת של אירופה, טיב הוורד נמדד בעיקר על פי חוויית הריח שלו. ריח הוורד היה קשור ברעיונות עתיקים של אמת רוחנית ובריאות הגוף. אך עם תחילת עידן ההשכלה, שסלדה מהסימבוליות הרוחנית ומנהגי הרחה בדתות שונות, ביניהם גם היהדות, הושקעו מאמצים רבים על מנת להאדיר את מראה הורד, ולתת לו את הטיפול המיטבי כמוצר יפה לעין, אך לא בהכרח בעל ריח עז. 

שתי הדוגמאות הללו עשויות לספק כלים למעצבים. אם נתרגל reverse engineering למקרי מבחן כאלו ואחרים, נוכל להבין טוב יותר איפה יש הזדמנות להתערבות, ואיזה כלים יש לנו על מנת לעצב ולפנות אל החושים. 

אם נכונה הסברה שהקורונה פה כדאי להישאר, אזי אנחנו נמצאים בפרשת דרכים שתחייב אותנו לעצב מציאות חדשה. זה נכון לסביבת העבודה, מגורים ועיצוב פנים, לאופנה ועיצוב מוצר, פיזי ודיגיטלי, וזה נכון גם לאמנות.


עומר פולק הוא מעצב, אמן וחוקר, העוסק בקשר בין אדם, טבע וטכנולוגיה, עם דגש על חוויה חושית

שנה לקורונה בפורטפוליו
גיא חג׳ג׳ | געגועים לחיבוקים חמים
ליאור זלמנסון | שלושה דברים שלמדתי על ניהול קהילות תרבות בקורונה
מעין איתן | אולי היא רק היתה חולה
עומר פולק | מגפה רב־חושית
רעות ברנע | דברים ש(לא) עשיתי בשנה האחרונה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden