מגדירים מחדש את השנים הקרובות: סיכום שבוע האופנה 2025

שבוע האופנה ״ישראל קנדה״ תל אביב 2025 ננעל בסוף השבוע, כשהוא מותיר אחריו שובל של עוצמה, ים של כישרון ויצירתיות והרבה הערכה לתעשייה המקומית שנאבקת על קיומה. למשך חמישה ימים הפך מתחם התצוגה למוקד עלייה לרגל של יותר מ־15 אלף צופים, כולם חובבי אופנה, אמנות ואסתטיקה, שחברו יחד בהתרגשות וגאווה באופנה הישראלית.

ב־28 תצוגות אופנה של עשרות מעצבים ומותגים – מהבולטים בארץ וגם של כאלה בתחילת דרכם או עדיין בלימודים – צעדו על המסלול למעלה מ־300 דוגמנים ודוגמניות בכל הגילים, המידות והרקעים. כל אלה הפכו את החזון של מוטי רייף, מי שעומד מאחורי המפעל הזה כבר 13 שנה, להוכחה שגם באופנה אפשר לגוון ולהכיל.

האירוע הזה חשוב לא רק כחלון ראווה למעצבים מוכשרים, אלא גם כמרחב חי, קרקע פורייה ליצירה ולדמיון, זירה שמעניקה קול ובמה למי שבוחרים ליצור כאן, בארץ הקשה הזו, מתוך הסיפור האישי והקולקטיבי שלנו; ולספר בכל פעם מחדש מי אנחנו – דרך בדים, גזרות ומחוות שמרכיבות מארג של שייכות, השראה וחזון.

האם הגיל קובע? לעיתים התשובה היא כן, הגיל והוותק קובעים. בניגוד למעצבים הצעירים שמחפשים את קולם, הוותיקים כבר מזוהים עם שפה עיצובית מובהקת. באמצעותה הם מביאים לידי ביטוי את ההבנה העמוקה שלהם, ואת היכולת לתרגם את עולמות ההשראה והחזון האמנותי לקולקציות אופנה מדויקות; ומהן גם לתצוגות אופנה שמופקות כפי שצריך עד הפרט האחרון: מבחירת הדוגמניות, דרך האיפור וכלה בהתאמת הנעליים לנועלת ולמידת רגליה (עניין שלא ממש הקפידו עליו בחלק מהתצוגות).

גם לדור הצעיר יש יתרונות: הם רעננים ונכונים לסיכון. הם מביאים קול חדש, לא חוששים לערב פוליטיקה, קיימות, מגדר או AI, ולעיתים מצליחים לייצר באזז גדול דווקא בזכות החדשנות

ניסיון ובשלות אמנותית הוכיחו את עצמם גם הפעם: אל ויוי בלאיש ושי שלום הצטרפו ביום הרביעי גם ירון מינקובסקי וקובי הלפרין. הלפרין הוא מהמעצבים הישראלים הבולטים שפועלים בזירה הבינלאומית, והוא ממשיך לטוות קו עיצובי שמחבר בין מורשת יהודית־מזרח אירופית לאלגנטיות עכשווית, שילוב שמעניק לאופנה שלו עומק תרבותי וחתימה ייחודית על המסלול.

הוא חי ופועל מניו יורק, משמש כמעצב הבית של המותג אונגארו ובנפרד מעצב למותג הנושא את שמו. התצוגה בתל אביב – הראשונה שלו בישראל – הגיעה היישר משבוע האופנה בפריז. הלפרין משתמש בבדים קלילים שמעניקים תנועה ושכבות של שקיפות לצד רקמות אקריליות. הדגש הוא על אלגנטיות יומיומית ברמת קוטור: גזרות נשיות מדויקות, שילוב של צלליות רחבות ומחויטות בו־זמנית, ולצידן גם אביזרי אופנה. הכל יחד יצר תחושה של יוקרה שקטה וייחודית.

התצוגה של ירון מינקובסקי חגגה גם ארבעה עשורים של יצירה. מינקובסקי, מהמעצבים המזוהים ביותר עם דור הזהב של הקוטור הישראלי, הציג קולקציה שמחברת בין עבר מפואר לעכשוויות: שמלות רקומות בבדים שקופים, שכבות אווריריות וטקסטורות עשירות שהקרינו נשיות ואלגנטיות – סימן ההיכר שלו. מינקובסקי הוכיח שדרך וסגנון העיצוב שלו הם אבן דרך בקלאסיקה הישראלית והיא עדיין חיה, נושמת וממשיכה להתחדש.

גם לדור הצעיר יש יתרונות: הם רעננים ונכונים לסיכון. הם מביאים קול חדש, לא חוששים לערב פוליטיקה, קיימות, מגדר או AI, ולעיתים מצליחים לייצר באזז גדול דווקא בזכות החדשנות. הם שולטים במדיה הדיגיטלית באינסטגרם ובטיקטוק, וקהילות האופנה החדשות מעניקות להם במה מיידית שאינה תלויה בגופים ממסדיים או בכלי תקשורת. דווקא שבוע אופנה כזה שמראה את השילוב ביניהם – הוא זה שמגדיר מחדש את האופנה הישראלית של השנים הקרובות.

בין הצעירים שתווים את דרכם בהצלחה אפשר לציין את ירדן חנוכה, בעלת המותג JOR-D, שהתצוגה שלה היתה מהבולטות השבוע. חנוכה השכילה לשלב את הסגנון האופנתי שלה עם סיפור חיים – שהתמזגו למסלול אחד. כמי שגדלה בטבריה בבית שבו פעלה חנות הבגדים המשפחתית ״אופנת חנוכה״, היא חזרה לשורשיה והפכה את הזיכרון האישי לשפה עיצובית חיה.

הקולקציה, שחולקה לארבע מערכות שמסמלות את שלבי החיים, שילבה בין סטריט־וור עכשווי באמצעות ג׳ינסים, קפוצ׳ונים, הדפסים נועזים ומגפי בלאנסטון שאותם עיטרה באבנים מנצנצות; לבין רוך נוסטלגי ודימויים של ילדות. פרפר כחול הפך למוטיב שחוזר בעבודה שלה ומהווה סמל לרדיפה אחרי חלום ולחופש פנימי. זה היה מופע עוצמתי של עיצוב שמדבר בגובה העיניים, אישי ואמיתי, שמוכיח שאפשר לייצר אופנה עם לב ישראלי חזק ופועם, ובמקביל לשמור על סטנדרט בינלאומי.

המעצב אהרון גניש הצליח גם הפעם לרגש ולהפוך את התצוגה שלו – תחת הכותרת ״עונת הציד״ (The Hunter) – לרגע שיא ולאחת התצוגות העוצמתיות והמרגשות של השבוע. בשפתו המדוייקת הציג גניש מפגש בין אופנה, תיאטרון ונפש. הוא הפך את המסלול למסע רוחני וחושני, שבו ניגודים של אור וחושך, עור וקטיפה, גוף עטוף וגוף חשוף, שהתלכדו לשפה עיצובית אישית ומדויקת.

הקולקציה, בגווני שחור, חום ואפור־כחול, נשאה גוון דרמטי ומיסטי וגם אינטימי, עם תפירה מוקפדת ופרטים רוויי משמעות. באמצעותה הוא מוכיח לנו שוב ושוב שאופנה יכולה להיות לא רק אסתטיקה – אלא וידוי אמנותי ונשמה על הבד.

גניש מסתמן כאחת ההבטחות הבינלאומיות הבולטות של האופנה הישראלית, ובימים אלו סולל את דרכו בחו״ל. להערכתי, הוא עשוי להפוך לשגריר החדש של האופנה הישראלית בזירה העולמית. זה קורה בזכות היכולת שלו לחצות גבולות תרבותיים ולבנות לעצמו שפה אישית, אוניברסלית ובעלת עוצמה רגשית.

הקולקציות שלו מאזכרות נזירות אסתטית לצד דרמה פיוטית, מהדהדות שמות כמו ריק אוונס, דריס ואן נוטן ואניקי ואן מוס, אבל נשארות מושרשות במבט ישראלי. בתוך המשפחה האסתטית הזו, גניש מנסח קול מקומי – פחות אירופי־קר, יותר חם וים תיכוני, אבל כזה שמדבר בשפת העולם, מביט פנימה אל הזהות האישית, החברתית והישראלית שממנה הוא מגיע.

שבוע האופנה ננעל בתצוגה של אלון ליבנה, שנחשב לאחד המעצבים המזוהים ביותר עם האופנה הישראלית בזירה המקומית והבינלאומית, וידוע בזכות בגדי הערב והתלבושות הבימתיות שעיצב לאמנים בארץ ובעולם. הפעם חזר ליבנה אל שורשיו עם קולקציה לבנה ונקייה של שמלות כלה מגוונות ובשלות – תחום שהוא ללא ספק הפורטה האמיתי שלו.

לטובת התצוגה שלו החליפו את השטיח שעל מסלול התצוגה לשטיח לבן, הקיר המרכזי צופה כולו בווילונות לבנים מרצפה ועד תקרה, ועל המסלול עלו דגמים מבד טול שקוף ורקמות יד, לצד שמלות גיאומטריות בגזרות אדריכליות עם גב חשוף ופרחי תלת־ממד. כל דגם נשא את טביעת היד המזוהה של ליבנה שכוללת דיוק צורני, אלגנטיות עכשווית ותחושת פיסול כמעט ארכיטקטונית. ליבנה הוכיח שוב שהוא יודע להפוך את רגעי המעבר שבין כלה לאישה, שבין חלום למציאות – לרגעים של בין אופנה לאמנות, ובעיקר לשפה משלו.

לא שוק. במה

לסיכום, ובתגובה למבקרים ברשתות החברתיות: שבוע האופנה בעולם ובארץ הוא לא שוק – הוא במה. לא כל תצוגה נועדה למכור, אלא להציג רעיון, חזון ותרבות.

בעולם, שבועות האופנה מנוהלים על ידי גופים ציבוריים שנתמכים על ידי ממשלות ועיריות, כמו מועצת האופנה הבריטית בלונדון, הפדרציה הצרפתית בפריז או ה־CFDA בניו יורק. כולם רואים באופנה חלק מתרבות לאומית ומנוף כלכלי. מטרתם אינה למכור בגדים, אלא לקדם יצירה, לייצר שיח תרבותי, לעודד חדשנות ולחבר בין מעצבים, תעשייה וקהילה. שבועות האופנה הם אירועי תרבות רבי השפעה, שמניבים הכנסות עצומות לערים המארחות ומבססים את מעמד האופנה כתחום אמנותי וכלכלי כאחד.

בישראל, לעומת זאת, שבוע האופנה מתקיים בזכות יוזמות פרטיות וללא תמיכה ממסדית, מה שהופך את ההישרדות שלו להישג בפני עצמו. אז לפני שכותבים מילות ביקורת, לעיתים סרקסטיות, אולי כדאי לזכור שהחולשה האמיתית היא לא בתעשייה, ברשתות האופנה הישראליות וגם לא בלקוחות – אלא באי־אמון ובחוסר ההשקעה בה מצד הממשל.

התעשייה בישראל פועלת כמעט ללא תמיכה ממשלתית או תקציב ייעודי, מה שהופך כל יוזמה מקומית ללא פחות ממעשה של הישרדות ויצירתיות פרטית. ללא יוזמתו של מוטי רייף, שנה אחרי שנה – זה לא היה קורה.

---

אלטרנטיבית ועצמאית

כשעה לאחר סיום התצוגה של ליבנה ובסיומו של השבוע הזה, התכנסו 85 יוצרים צעירים מתחומי האופנה, האיפור, הצילום, האמנות והמוזיקה ליצירת תצוגה אלטרנטיבית ועצמאית Off/Na Midnight Salon.

בחלל המבצר, שמתפרש על פני ארבע קומות, נבנה מסלול שעליו צעדו 36 דוגמנים ודוגמניות, כולם יוצרים מקומיים פעילים בסצנת התרבות של העיר. הם לבשו דגמים של כ־20 סטודנטים לעיצוב אופנה, בתצוגה שנמשכה כשעה ולוותה בפסקול לייב מאת Tomo & Riddle, לצד צוות קריאייטיב מלא שעסק בליהוק, בסטיילינג ובאיפור.

 

הקהל, שכלל תמהיל של אוהבי אופנה צעירים, אמנים ותיקים ואנשי תעשייה, מילא את החלל עד אפס מקום. רבים נותרו מחוץ למבצר ולקחו חלק בגרסה הלא רשמית של האירוע – הקרנה חיה על קירות תחנת הקמח הסמוכה, שהפכה את הרחוב כולו למסיבת צפייה ספונטנית וחיברה בין הפנים לחוץ, בין התצוגה לקהל.

את היוזמה הגתה גאיה לוי נייס, יחד עם שבע נשים מתחומים שונים בעולם האופנה. כתגובה למציאות המורכבת של מעצבים צעירים בישראל, ולצורך בבמה נגישה, שיתופית ונטולת מסחור. Off/Na נולד כרצון לאפשר חשיפה ושותפות ליוצרים בראשית דרכם – מחוץ למבנים הממוסדים, ללא חסמים בירוקרטיים או כלכליים.

הפרויקט מבקש להציע אלטרנטיבה תרבותית: פלטפורמה חופשית לאקספרימנטליות, מקום של שיתוף וקהילתיות, וחממה ליצירת קשרים בין אנשי תעשיית האופנה הצעירים. מעבר לאירוע חד־פעמי, מדובר בקריאה מחודשת לעתיד התעשייה, שמזכיר שיש כאן עדיין מקום לאופנה טהורה, כנה ובעלת עומק, שנעשית מתוך אהבה ליצירה וכבוד ליוצרים עצמם.